Paraschat haSchawua: Tezawe

חומש שמות פרק כ“ז פסוק כ‘ – פרק ל‘ פסוק י’…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: תצוה – תשע“א

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר  לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. 

המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל בעבודת השם במשכן היתה להדליק נר למאור.

כמובן שציווי זה עורר דיונים והשערות רבות אצל חכמי ישראל. השאלה הראשונה, או נגיד השאלה החשובה ביותר שהובילה לשאלות ועיונים אחרים היתה: כאשר ברא הקב“ה את העולם, יצר כדבר ראשון את האור, וכאשר הכינו לו מישכן, היתה המטלה הראשונה בעבודת ה‘, להדליק שם אור. האם יוצר האור היה זקוק לבני האדם שיאירו לו את מישכנו? כמובן שלא. אז צריכה להיות כאן איזו סימליות, ולגבי סימליות זו יש סברות שונות.  וכדאי לעיין מעט בנושא בגלל הסיפורים היפים שבהם משתמש המידרש.

אמר הקב“ה: חביב עלי נרות שאהרון מדליק יותר מן המאורות שקבעתי בשמיים. לא שאני צריך לאור של בשר-ודם, אלא שתדעו עד כמה אני מחבב אתכם, שיהיו ישראל מאירים למי שמאיר לכל העולם כולו.

משל: פיקח ועיוור הולכים בדרך והפיקח מוביל את העיוור. נכנסו לבית והבית היה חשוך. ביקש הפיקח מהעיוור שזה ידליק לו נר. אמר העיוור לפיקח: כל הזמן אתה מוביל אותי בחשיכה, מאחר שהעולם בשבילי חשוך ועכשיו אתה מבקש ממני להדליק נר? השיב לו הפיקח: אתה תעשה משהו עבורי, על מנת שלא תהיה חייב לי על מה שהולכתי אותך.

הנמשל: הפיקח זה הקב“ה והעיוור זה עם ישראל. העם מצווה להאיר לפני הקב“ה על מנת שתהיה לעם ההרגשה שהוא עושה משהו בתמורה לחסדי השם ואיננו כפוי טובה. ומוסיף המידרש: ציווה ה‘ על הדלקת הנר על מנת שיראו אומות העולם שישראל מאירים בפני מי שמאיר את העולם וזה יעלה את ערכם של בני ישראל בפני אומות העולם.

המידרש רומז לנו, יותר מכך אפילו מלמד אותנו כאן דרכי התנהגות בין בני אדם. ידועה הנטייה של בני אדם להתגאות בכך כשהם עושים טובה למישהו וכמו כן לחשוב שאותו מישהו חייב להחזיר להם טובה, כלומר חייב להם משהו. הפיקח שמבקש מהעיוור להדליק לו נר, נותן לעיוור הרגשה שהוא לו חייב לפיקח טובה. יכול אפילו להיות שהמידרש הזה מתכוון לחנך את כל אחד מאיתנו, כאילו הוא אומר לנו: בן אדם, תסתכל על סביבותיך ותראה כמה פעמים אתה נתקל בחיי היום-יום במישהו שעשה טובה לזולת ואחר כך מתגאה בפני אחרים, כמה הוא טרח בשביל פלוני ופלוני לא עשה בשבילו כלום, כלומר הוא מתחשבן. אני עשיתי זה וזה ונתתי את הנשמה שלי בשבילו והוא כזה כפוי טובה ולא עושה בשבילי אפילו כלום.

מה אומר לנו המידרש: אם אתה עושה משהו למען הזולת, תעשה את זה בשימחה ומתוך רצון לעזור בכנות ואל תחזיק טובה לעצמך שנהגת באבירות ושמגיע לך מפני שעזרת לזולת. בדורות הקודמים היה קיים בישראל המנהג של מתן בסתר. כשהיו עוזרים למי שזקוק לעזרה, הוא אפילו לא ידע מאיין באה העזרה, על מנת שלא תהיה לו ההרגשה שהוא חייב לגומל החסד משהו. אני חושש שמינהג זה נעלם ובמקומו התפשט המנהג של מתן בסתר = מתן שוחד.

אני מודה, שהנושא הזה לא ממש כתוב בתורת משה, אבל האם מטרת התורה היא לא בראש ובראשונה לחנך את האדם המאמין להיות אדם טוב יותר?

שבת שלום