- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: waJeschew

רבים רואים בסיפור מכירת יוסף את מרכזה ההיסטורי של פרשה זו, בעיקר רואים בו סיפור מכונן של עם ישראל. אני אישית נתוודעתי לסיפור זה בילדותי, כאשר אבי ז“ל סיפר אותו לילדיו, כדרכו לספר את פרשת השבוע. מכל הסיפורים שסיפר אבי ז“ל על פרשת השבוע זכור לי זה בלבד וזכור לי שהילדים היו עצובים ובכו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וישב – תשע“א

אבל גם חכמינו ז“ל הזדעזעו מסיפור זה, שראו בו את אחד הפשעים הגדולים של אבות האומה, היינו של אבות השבטים, מייסדי עם ישראל. חלקם הגדירוהו כבכייה לדורות. כי כל מעשה רשעות ועוול זוכה במוקדם או במאוחר לעונש. לא רק זאת, אלא שבתקופה מאוחרת יותר הובע הרעיון, שעשרת הרוגי מלכות הם חלק מתהליך ריצוי העונש על פשע עשרת בני יעקב כלפי אחיהם יוסף.

היו חכמים שטענו שעוון זה לא נתכפר לדורות, והיה מי שאמר שהחטא תלוי ועומד בכל דור ודור, וכך אפילו בימינו אלה נענשים עשרה צדיקים ונהרגים על פשע מכירת יוסף. המשמעות הסימלית של אמירות אלה היא, שכל פשע שביצע העם תלוי ועומד ומתנקם בכל דור ודור.

הרעיון הוא עמוק מאד וחבל שמנהיגי ישראל, גם שלומי אמוני ישראל, לא למדו אותו ובעיקר לא הפנימו אותו.

אבל לי בכל זאת יש בעייה עם מסורת דרשנית זו. מה הבעייה?

בגמרא (מסכת מכות כד, א) נדונו סתירות שונות בין התורה לגמרא. מופיע שם משפט קצר ביותר שאומר הרבה מאד ויש בו תוכן עמוק ביותר: „משה אמר: (שמות ל“ד) פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה: (יחזקאל י“ח) הנפש החוטאת היא תמות“. בהתאם לגישה זו, הרעיון של ענישת עם ישראל, בעיקר לדורותם, על חטא מכירת יוסף הינו אבסורדי.

אז מה הפיתרון?

יש לראות כל אמירה וכל גישה ואינטרפרטציה בהקשר ההיסטורי שלה. בתקופת יחזקאל, היו גולי בבל מיואשים וחשבו שלעולם לא תבוא הכפרה והחזרה לארץ יהודה בגלל הפסוק „פוקד עוון“. יחזקאל היה חייב לעודד את העם להאמין באלוהי ישראל, אחרת לא היתה לו תקומה ולא היה לו עתיד (וגם אנחנו לא היינו).

לעומת זאת אותם מחכמי חז“ל שחיו תחת שלטון זר ומדכא (רומא) או בגלות, היו חייבים למצוא סיבות לסבלות העם. הרדיפות והסבל היו ללא נשוא, ואיך אפשר להסביר לאנשים כשרים וישרים, קשי-יום שעוברים את התלאות שהם עוברים על מנת לקיים את משפחותיהם ולהישרד? האנשים האומללים האלה יודעים שלא חטאו, אז למה כל הסבל הזה?

והנה נמצאו חכמים שתלו הכל בהתנהגות הפושעת של אבות האומה. כלומר לא היחיד הוא שמגיע לו העונש, אלא העונש הוא קולקטיבי על חטאי העבר. וכך היחיד לא מתייאש ויודע שזה גורלו ומנסה לשרוד.

גם בגישתו של הנביא יחזקאל וגם בגישת אותם מחז“ל שמייחסים למכירת יוסף משקל כל כך גורלי, בא לידי ביטוי יצר הקיום של העם כקולקטיב, כלומר לאו דווקא של יחידים.

ואני באמת מאמין שלעם היהודי כעם יש יצר קיום חזק ביותר, אבל הוא הוכיח את עצמו בעיקר בתקופות של גלות ולא בעת שגר על אדמתו.

וגם בכך יש רמז עמוק.

שבת שלום