במשימה שקיבלתי על עצמי בדפים אלה אני רואה את עצמי אמנם כדרשן ובפירוש לא כמטיף, אבל לפעמים אני חש צורך להטיף. ואחד הדברים שאני רואה אותם כמשימה ומוכן להטיף להם, הוא רעיון הרציוליות של דת ישראל. זאת משום החשש שלי, שברגע שהמאמינים לא יקלטו את עניין הרציונליות, תיפתח הדרך לאמונות טפלות ואז, כן מה אז? אז אני לא יודע מה ההבדל עוד בין דת ישראל לדתות אחרות ובעיקר אני לא רואה אז את ההבדל בין הדת שלנו לכל מיני אמונות שנגועות בסממנים אליליים…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: נצבים-וילך
ראינו למשל, שהתורה נלחמת בחריפות גדולה במכשפים, קוסמים, איצטגנינות וכיו“ב. וכמובן שאין לשכוח את מלחמת החורמה בכל האמונות האליליות.
בפרק ל‘ של פרשתנו מופיע אחד המשפטים העמוקים בהגות האנושית:
נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע.
ובהמשך
נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.
כל נושא התנהלותו של האדם במשך שנות חייו מבוסס על רעיון הבחירה החופשית. גם נושא השכר והעונש יכול להיות מבוסס רק על רעיון הבחירה החופשית. כי אם אין בחירה חופשית, איך ניתן להעניש את האדם על מעשיו הרעים?
כבר הרומאים נדרשו בזמנו לשאלת האחריות האישית. ומאז התחבטו בנושא זה הוגים רבים, ביניהם הרמב“ם וכן הפילוסוף הגדול מבני אומות העולם עמנואל קאנט. שניהם הגיעו למסקנה שהבחירה החופשית היא הכרח המציאות.
לעומת זאת כבר תמיד היו הוגים שדגלו בתיאוריה הדטרמיניסטית, היינו שהכל נקבע או נצפה מראש. ואפילו כיום ישנם מדענים מדיסציפלינות שונות, שטוענים שהבחירה החופשית היא אילוזייה, דמיון שוא, כי הגנים ו/או המציאות הטבעית מונעים מהאדם להחליט על פי רצונו החופשי.
אין לי עניין, ואני מודה גם לא מספיק ידע, כדי להיכנס לויכוח הזה ולנתח אתו על היבטיו השונים. ואשמח אם מי מהקוראים ייכנס לעומק הנושא וילמד אותי בינה. בינתיים אני מסתפק במה שאומרת התורה, והוא שבפני האדם פתוחה הדרך לבחור בין הטוב והרע, ושמיצווה עליו לבחור בטוב.
לדעתי זוהי גישה רציונליסטית וכל גישה אחרת שומטת לדעתי מהקיום האנושי את הבסיס להתפתחות ולשינוי. אני מנסה להוכיח את עניין הבחירה החופשית והרצון החופשי בדרך השלילה. אם הכל היה זורם בדרך שנקבעה מראש ולא היה קיים החופש, לא היה טעם לקיומם של תחושות, כמו למשל שמחה, עצב, אהבה, שנאה ועוד. אנחנו יודעים שהתחושה גורמת לעיתים קרובות להפעיל את האדם לפעולה מסויימת. תחושות יכולות בהחלט להיות אקראיות. אדם רואה נוף יפה, בא לא לטייל בנוף. הוא רואה פרי יפה, בא לו לאכול. הוא רואה אשה יפה, הוא מוכן ללכת באש ובמים עבורה. זאת אומרת שאפשר לטעון לטובת הגישה הדטרמיניסטית, שהאדם מונע על ידי גורמים חיצוניים. אבל מאידך אנחנו רואים ונוכחים מדי יום, שהאדם לא מגיב תמיד באותה צורה. הוא רואה פרי יפה ואמנם בא לו לאכול מהפרי, אבל הוא מחליט שלא. הוא רואה אשה יפה ומת עליה, אבל מחליט להתעלם. ז“א שבסופו של דבר הוא מפעיל את רצונו החופשי.
אם מישהו יטען, שגישה שלי זו היא פשטנית ומותירה שאלות פתוחות, אני מוכן להסכים איתו, אבל באשר לי, אני מסתפק בגישה פשטנית ומסתפק בהגיון של התורה.
שבת שלום
