„כי האדם עץ השדה“ הוא שיר יפה, שהולחן עם מנגינה שקטה ונוגה ונעים לשמוע אותו ולשיר אותו. זה משהו כמו Evergreen כשנכנס לראש מתנגן מעצמו ולא מרפה ממך. שר אותו שלום חנוך והלחין אותו נתן זך. מי שלא מכיר אותו, ימצאנו ב- Youtube.
פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תצא
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=HiswDU4JZSY[/youtube]
למה נזכרתי בשיר? כי בניגוד לשיר, בו יש השוואה בין העץ לאדם, אין לפרשנות זו זכר בטקסט המקורי שמופיע בפרשת השבוע:
כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. (דברים כ, יט)
הכוונה של התורה היא פשוטה: בזמנו כשהיו צרים על עיר, היו כורתים עצים ומשתמשים בהם כדי להקים פיגומים שבעזרתם ניסו לעלות על החומה ולפרוץ אותה. התורה מורה לנו, שגם במקרה של צורך בעצים בשעת מלחמה, שלא לכרות עצי פרי, ומעניין שהתורה מוסיפה לצו זה נימוק, דהיינו: האם העץ הוא בן אדם, שאתה צר עליו? כלומר, האם העץ הוא חלק ממערך הלחימה נגדך שאתה חייב להשמיד אותו?
התורה אסרה להשמיד עצי פרי של האויב שנמצא עם בני ישראל במצב לוחמה, קל וחומר שאסרה להשמיד עצי פרי שאינם של אויב ושאינו במצב לוחמה עם העם.
למי שעוד לא ירד לסוף דעתי אסביר.
ישנם בארץ אנשים, שמשמידים עצי פרי של אנשים אחרים, שאינם נמצאים במצב לוחמה עם העם היהודי היושב בציון. ואנשים אלה שאת עציהם הם משמידים, גם אם יש כאלה שמכנים אותם אויבים, אינם במצב שיוכלו להילחם, כי הם נמצאם תחת כיבוש ישראלי. אז איזו הצדקה יש למשמידי העצים? אמנם ניתן לטעון להבנת משמידי העצים, כי החוק החל בשטחי ישראל והשטחים שבהם שולט צה“ל, אינו חוק התורה ולכן אין להם סיבה לתת דעתם על מה שכתב משה מפי הגבורה ומסרה לעם ישראל.
ולא היא. דוקא אותם משמידי העצים הם חובשי כפות, ולא סתם כיפות אלה כיפות סרוגות גדולות, וציציותיהם מתנפנפות ברוח ועל כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן הם מקימים מבנה, קובעים בו מזוזה ומכריזים אותו לבית כנסת או ישיבה. והם עצמם לומדים או למדו בישיבות, וגם אם לא למדו, אז לפחות הם אמורים להכיר את התורה. האם הם לא קראו את פרק כ‘ בספר דברים? או שהם מחליטים בעצמם איזה מצווה של תורת משה הם רוצים לקיים ואילו מצוות לא.
ועדיין לא הזכרתי את מה שצדיקים אלה קוראים לו תג-מחיר. תג-מחיר (אגב המצאה ייחודית גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הלשון), פירושו שריפת עצי פרי של פלשתינים שגרים בסביבה, שבה הצבא או המשטרה (הישראלים כמובן), מסירים מבנה בלתי חוקי של הצדיקים חובשי הכיפות. האם מישהו מבין את ההצדקה המוסרית או הדתית למעשי נקמה בצד שלישי שבכלל לא צד בעניין?
אבל יש לנו עוד מצווה (אמנם בפרשה הקודמת), שמעניינת בהקשר זה. העניין הוא מה שנקרא „דיני עיר הנידחת“. בהתאם לתורה (דברים פרק י“ג) אם בני בלייעל הצליחו להדיח עיר בישראל לעבוד אלהים אחרים, חובה להשמיד את כל בני העיר ולהרוס אותה כליל. חכמי הגמרא הבינו מיד שהוראה זו היא עונש קולקטיבי שאי אפשר להשלים איתו. מה עשו? ביטלו את ההלכה הזו בצורה פשוטה ביותר. הם קבעו, שלא ייתכן שבעיר שלמה לא יימצא לפחות בית אחד שלא קבועה באחד מפתחיו מזוזה. ומזוזה שכתוב עליה שם השם אסור להשמיד. ולכן עיר נידחת, כך קבעו, לא היתה קיימם מעולם ולא תהיה קיימת לעולם.
אבל מה מעניין את הצדיקים שלנו (שנקראים גם נערי הגבעות) חוק התורה באשר להשמדת עצים ומה מעניינת אותם דעת חכמי הגמרא לעונש הקולקטיבי. בלהט שלהם עיניים להם ולא יראו אזניים להם ולא ישמעו.
האם מישהו מבין את הפרורסייה, את הסטייה הזו?
והאם מישהו מבין, מדוע מנהיגי הדת אינם יוצאים נגד תופעה זו?
שבת שלום
