יש לנו בפרשה זו פסוק שממש כיף לקרוא אותו: יח וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל-מִצְוֹ תָיו. (דברים כ“ו)
פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תבוא
הנה אנחנו עם סגולה. ולא רק כאן, אלא בעוד ארבעה מקומות נוספים בתורה מבטיח לנו ה‘ שאנחנו עם סגולה. מה צריך יותר מזה?
ולא רק זה, אלה שבהמשך לפסוק למעלה הוא אומר:
יט וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. (דברים כ“ו)
נו, זה לא משהו? גם עם סגולה וגם עליון על כל גויים. כל יהודי מאמין ותמים, או נגיד ליתר דיוק, מיתמם, מתבשם במילים אלה ורגש עליונות גואה בו.
דרך אגב ארשה לעצמי לציין, שרוב החילונים, כלומר אלה שאינם מאמינים, גם כן מסתמכים על התורה בעניין רגשי העליונות שלהם. ואני שואל את עצמי, באיזו זכות? אלא שכאמור החילונים הם לא הנושא שלנו ונחזור לענייננו.
אבל מי מהיהודים שמוכן לקרוא את התורה בעיון ולא כלאחר יד, ימצא שעניין עם-הסגולה אינו פשוט כל כך. זה לא שיק בלאנקו. היהודי צריך להמציא כיסוי ולפדות את השטרות. בשני הפסוקים למעלה מופיעות המילים „כאשר דיבר“. ואיפה דיבר ומה דיבר? ראה לפני מתן תורה:
ה וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. (שמות י“ט)
וכאן הוא מתנה את עם-הסגולה עם שמיעה בקול השם ועם שמירת הברית. כלומר שלא באופן אוטומטי עם ישראל מטבע ברייתו הוא גזע עליון, אלא עליו לקיים את ההסכם עם אלוהיו. ואם נעיין היטב בתורה, ניווכח שעניין ההסכם מופיע במקומות רבים. הברית היא הסכם ועל שני הצדדים למלא אותו. ואם צד אחד, היינו עם ישראל אינו עומד בהסכם, גם הקב“ה לא יקיים את הבטחותיו.
אני מודה שמתעוררת בפנינו בעייה מעשית. נגיד היהודים היו מחליטים ללכת בדרכי השם ולקיים את כל המצוות. האם, ישאל השואל, ניתן באמת לקיים את כל מצוות התורה? יש למשל מצוות שממש לא ניתנות למימוש. למשל סקילת הבן שאינו שומע בקול ההורים (בן סורר ומורה) או למשל השמדת עיר שלמה על כל יושביה (העיר הנידחת). אז ראינו כבר, שחכמינו ז“ל מצאו דרכים לעקוף חוקים ממין זה. למען האמת אפילו לא לעקוף. הם פשוט ביטלו אותן. ז“א שיש דרכים להסתדר עם מצוות שבטל זמנן. רק לדוגמה: בעניין הנסיעה בשבת חלוקות כיום הדעות בקרב הפוסקים (ולא אכנס לפרטים).
כלומר לא פשוט לדעת, אני מודה בכך, על אילו מצוות הקב“ה מוכן להתפשר ואיך להתפשר. אבל מאידך יש מצוות שעליהן אין למרבית האנשים ספקות. למשל, דוגמה פשוטה, איסור גניבה. אבל גם מצוות אחרות, עליהן התריעו כבר הנביאים בזמנו: לא לעשוק יתומים ואלמנות, לא להתעמר בגרים כלומר בזרים, לעזור לעניים, בקיצור אני מתכוון לכל המצוות הסוציאליות שהתורה דורשת לקיים.
ואני מדבר על אילו מבני עמנו שחושבים שהם מאמינים באלוהי ישראל, אבל הם רחוקים מקיום המצוות בערך כמו מזרח ממערב. בנוסף ישנם החילונים שאינם מאמינים לא באלוהי ישראל ולא במצוות ולא יודע מה עוד. ואילו אלו וגם אלו חושבים שיש להם זכויות שהקנתה התורה לעם-הסגולה.
ואני חושש שיום אחד יתעוררו כולם ויווכחו, שאין סגולה ואין זכויות והשאלה שאין לי עליה תשובה:
האם לא יהיה מאוחר מדי?
שבת שלום
