Paraschat haSchawua: Chukat

0
25

להסתובב ארבעים שנה במדבר, זה באמת עונש חמור ביותר. כבר בפרשה הקודמת דובר על העונש ועל החטאים שהיו הגורם לעונש זה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: חוקת

חַי-אָנִי… כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים… אִם-יִרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל-מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.
אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה… בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ.

לענישה היתה מטרה: רק הצעירים עד עשרים שנה וכמובן אלה שעתידים להיוולד, יזכו להגיע למולדת החדשה. כלומר שכל המבוגרים שגדלו במצרים וחיו בתנאי עבדות, חייבים למות לפני שתתחיל המלחמה על ארץ כנען ולפני שייכנסו כאנשים חופשיים למדינתם העצמאית.

וְטַפְּכֶם … וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ.

הפרשנות המודרנית וגם הלא כל כך מודרנית, מסבירה את העונש בצורה הגיונית מאד. מטרת העונש היתה, שבמשך ארבעים השנים במדבר ייכחד כל אותו הדור שגדל במצרים, השלים עם מצב העבדות שלתוכה נולד ובה גדל, והפנים את חוסר אפשרותו לקום ולהתמרד ולהשתחרר מהאופי העבדותי ומהכניעה לאדון הזר.

הגישה הזו נשמעה לי משכנעת ונראה היה לי, שהיא עומדת במבחן ביקורת המחקר הסוציאולוגי. כי מה יותר הגיוני מזה, שמי שנולד עבד, כל חייו לא יוכל להשיל מעליו את מוסר העבדים ויישאר תמיד עבד. עד שיום אחד שאלתי את עצמי, האם זה מאמת מוכח? האם מי שגדל בתנאי עבדות לא ישתחרר לעולם ולא יצליח להיות אדם חופשי? והאם מי שגדל בתנאי חופש, באמת לא יפתח אף פעם אופי של אדם כנוע, ממושמע, הולך בתלם, עבדותי?

והנה אנחנו רואים בפרשה שלנו תופעה, לדעתי, די מרעישה. עברו חלפו ארבעים שנה, מהדור הישן לא נשאר זכר. כולם יודעים למה נענש הדור הישן. ומה קורה? הגלגל חוזר על עצמו:
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

גם הדור החדש משמיע אותן תלונות כמו אבותיו, גם הדור הזה מואס בלחם המעופש במדבר ומתגעגע לתנאי החיים במצריים. כלומר שלא השתנה דבר. דור הולך ודור בא והאופי נשאר.

לדעתי גם בלי ההוכחה הזו שבתורה, התיאוריה שמי שנולד בחופש יהיה חופשי ומי שנולד בעבדות יישאר תמיד עבד, נשענת על כרעי תרנגולת.

בדומה או במקביל לכך יש תיאוריה דומה, שמקובלת בעם ישראל ואני מכיר אותה מאז ילדותי. הישראלי המצוי מחזיק לעצמו טובה על כך, שהוא נולד או גדל בישראל ואילו היהודים שחיים בפזורה הם בעלי אופי גלותי. והאופי הגלותי מתאים לדעת הישראלי המצוי לאופי העבדים: נכנע, חסר עמוד שידרה, חסר גאווה עצמית, חסר ביטחון עצמי, מפחד מפני הגויים, מוותר תמיד ועוד, ואני לא חייב להרחיב כאן, כי כל אחד יודע למה אני מתכוון.

ומאז שעמדתי על דעתי והתחלתי להשוות בין היהודים בארץ לבין יהודי התפוצות, לא רק בהווה, אלא גם בעבר, הקרוב והרחוק, הגעתי למודעות, שאין אופי ישראלי ושאין אופי גלותי. אבל באשר לדעתו של הישראלי המצוי על עצמו, הגעתי למסקנה מאד לא מחמיאה:

הגאון וההדר הישראלי, העמידה האיתנה מול העולם ואפילו נגד העולם, הפגנת הביטחון העצמי, ההתנשאות לעומת יהודי התפוצה, הטפיחה על הכתף העצמי של אני ואפסי עוד, הם לדעתי רמייה עצמית שבאה להסוות ולהסתיר אלימות וכוחנות ואין לזה ולאופי של האדם החופשי ולא כלום.

האם אני טועה?

שבת שלום