Paraschat haSchawua: waJakehel-Pekudei

הפרשה עוסקת בבניית המשכן. משימה לא קלה, בעיקר כאשר נמצאים במדבר… 

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקהל-פקודי

לצורך זה מבקש משה מבני ישראל תרומות. והעם אכן תורם בשפע –

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים… וְאַבְנֵי-שֹׁהַם …

יפה, נכון?

לא נכון! חכמינו זכרונם לברכה מצאו בהמשך הפסוקים את ההערה שמאד הדאיגה אותם. כתוב שם, שאת התרומות הביאו כֹּל נְדִיב לֵב.

והם הבינו מניסוח זה, שלא כל אחד מבני העם התנדב לתרום משהו, אלא רק נדיבי הלב. וכאשר הם בדקו ניסוחים דומים בתורה, הם הגיעו למסקנה, שכאשר מדובר בדברים שליליים, כל העם נותן כתף וכולם משתתפים בעשייה, וכאשר מדובר בדברים חיוביים, רק יחידים או נבחרים מעטים נתרמים לעשייה.

והגמרא מביאה דוגמאות רבות מהתורה לביסוס הבחנה זו:

–         לבניית המשכן מתגייסים כאמור רק כל נדיבי הלב. לעשיית העגל וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב             

–         וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, שזה ללא ספק עניין חיובי, הוצרך משה לטרוח להוציא את העם באילוץ. לעומת זאת כאשר הגיעו לגבול כנען ומשה אומר להם לעלות לרשת את הארץ, הם לא נותנים בו ובאלהים אמון וכולם מבקשים שישלח מרגלים לבדוק את הארץ: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם.

–         כאשר הצליחו בני ישראל להימלט מפרעה ומחיל הפרשים שלו ורצו להודות לה‘, שזה וודאי עניין חיובי, כתוב אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לא כתוב אז שר, כמו שהיה צריך להיות כתוב, אלא אז ישיר, כלומר שמשה גרם להם לשיר. לעומת זאת בתגובה השלילית על דיווח המרגלים כתוב וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.  וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל     

וחכמי הגמרא אומרים בפרוש שתופעה זו מבעיתה. מילה חמורה מאד. אמנם הפרשנים אומרים, שתופעה זו, כלומר שקל לגייס את העם לדברים שליליים וקשה לגייס אותו לדברים חיוביים, היא כללית למין האנושי ולא מיוחדת לעם ישראל. יכול להיות שזה נכון, אבל בגמרא מדובר בעם ישראל. ואני בטוח שחז“ל לא סתם הפנו אותנו לתופעה זו. אני בטוח שלא היה בכוונתם סתם לקטר, כלומר להגיד, תראו איזה חרא העם הזה.

חז“ל כנראה (לא כנראה אלא בטוח) חזו תופעה זו בתקופתם לפני אלפיים שנה. כמו שירמיהו הנביא חזה תופעה זו חמש מאות שנה לפניהם ואמר „חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו“. חז“ל התכוונו לומר במילים אחרות: זו תופעה חמורה ומבעיתה. וזו לא תופעה מחוייבת המציאות. ניתן לשנות את הרגלי ההתנהלות. ואיך משנים? על ידי חינוך.

ומה המצב אצלנו בהוה? האם בימינו אנחנו לא שומעים כל הזמן על שחיתויות, הן במוקדי השלטון והן בעיסקי מסחר ובכלל. אנחנו אמנם שומעים כבר מזה שנים, שצריך לחנך לערכים. אבל השאלה היא: האם מחנכים אצלנו להבנת הזולת? לסולידריות? לתמיכה במחוסרי יכולת? למשכורות סבירות לעובדים בעבודה קשה? להבנת הזרים הגרים בתוכנו? ואיך לא הגיעו הכספים שממשלת גרמניה שלחה עבור ניצולי השואה ליעדם?

שאלות טובות! נכון?

שבת שלום