Paraschat haSchawua: waJeschew

0
34

השבוע מתחילים לקרוא את הסיפור הגדול על יוסף. נער החלומות שנמכר לעבד ומגיע בסופו של דבר למשרה הרמה ביותר בחצרו של פרעה מלך מצרים. כדאי בהחלט לקרוא ולהתעמק. ועוד נגיע אליו בפרשות הבאות. היום נתעכב על הסיפור של יהודה ותמר…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וישב

קודם כל תיאור תמציתי של העלילה. ליהודה היו שלושה בנים: ער, אונן ושילה. כאשר ער התבגר הוא נשא לאישה את תמר. משום מה מת ער בגיל צעיר וכמנהגי המקום היה אחיו חייב לשאת את האלמנה. לאונן לא היתה ברירה, אלא לשאת את תמר לאישה, אבל הוא לא רצה ממנה ילדים, כי הם היו נחשבים לבניו של אחיו המת ער. מה עשה? היה מאונן (על שמו של אונן נקראת הפעולה אוננות), וכך מנע מתמר להיכנס להריון. בין כך וכך מת גם אונן. הגיע תורו של האח השלישי שילה לשאת את תמר. יהודה, שהיו לו אמונות תפלות, חשב שאם שילה יינשא לה, גם הוא ימות, והמציא תירוצים על מנת למנוע את הנישואין.

תמר אבל לא ויתרה. היא רצתה ללדת ילדים. יהודה התנהג איתה בעורמה? גם היא החליטה להערים עליו. היא התחפשה לזונה, כיסתה את פניה והתישבה על אם הדרך, במקום שיהודה אמור היה לעבור. כך קרה שהוא נכנס אליה לאוהל ועשה מה שעשה. לא היו לו בכיס מזומנים ולכן ביקשה תמר שיפקיד אצלה כערבון דברים אישיים: חותם, מחרוזת ומטה (=מקל). כעבור מספר ימים רצה יהודה לשלוח לה את התשלום עבור שירותיה הליליים, אבל הזונה נעלמה מהאופק. יהודה שכח מכל העניין. כעבור חודשים מספר, כאשר תפחה הבטן של תמר, סיפרו ליהודה שכלתו בהריון, כלומר שהיא זנתה. יהודה, הצדיק הגדול, ציווה מיד, בלי לבדוק את העניין, להוציא אותה להורג. רק כאשר שלחה לו תמר את חפציו האישיים, הוא הבין מה שקרה ונרגע. תמר ילדה תאומים. אחד מהם, פרץ, היה מאבותיו של בועז. בועז זה כידוע לקח לאישה את רות המואביה ומהזוג הזה יצאה השושלת של מלכות בית דוד.

לצורך ענייננו היום קיצרתי מאד בסיפור, אבל האמת שזו אחת הפנינים היפות בסיפרות העולמית וכדאי לקרוא אותו בעיון.

ענייננו היום זה לא הצד הסיפרותי של הדיווח התנכי, אלא הדרך שבה ניסו לפרש אותו חכמינו זכרונם לברכה.

חכמינו ראו מיד, שהסיפור מטיל צל כבד על מוצאו של דוד המלך. ראשית משום שתמר היתה כנענית, ואבותינו הזהירו את ילדיהם שלא לקחת להם נשים מבנות הארץ ובפירוש לא מבנות כנען. שנית משום שתמר „הרתה לזנונים“. היא לא היתה אישתו של יהודה והוא אפילו לא ידע, עם מי הוא מתעלס. לא די בכתם הזה באילן היוחסין של דוד המלך, אלא שגם בועז, שהיה מצאצאיו של פרץ בן הזנונים, נשא לאישה אחת מואביה, שבפירוש היתה אסורה בחיתון בהתאם לתורה, וזה כבר היה לאחר מתן תורה. וכאמור בועז ורות המואביה היו אבות אבותיו של דוד.

לא נעים. מה עושים? קודם כל ייאמר לזכותם של חכמינו ז“ל, שהם לא ניסו לשכתב את התנ“ך. הם לא ניסו להמציא סיפורים ותירוצים, שבעצם זה לא היה כך, ושאנחנו לא מבינים את לשון הכתוב וכו‘ וכו‘, כמו שניסו פרשנים בכל הדורות לעשות בהקשר לקטעים אחרים.

חכמינו נקטו בגישה אחרת. קודם כל הם טענו, שאין בכך כלום, כי כל האנשים שווים. וכבר דיברנו על זה, שהאדם נברא בצלם אלהים ושכל בני האדם הם ילדיו של אב קדמון אחד. אבל חכמינו הלכו צעד אחד נוסף קדימה, הם טענו: מוצאו המפוקפק של המלך דוד זה לא חיסרון, להיפך, טוב שזה כך. ולא רק זאת, אלא היה אף מי שטען, שמראש זה אורגן כך מן השמיים.

וכל כך למה? מה היתרון שיש לנו מזה, שמטילים במלך הגדול דוד כזה דופי? וכאן באה הטענה החשובה, שדווקא טוב שלדוד המלך היה מוצא כזה מפוקפק, כי זה מלמד אותנו את הכלל: כדאי שלמלך, או במקרה אחר למנהיג או למישהו שנושא במשרה רמה, יהיה עבר מפוקפק, עבר שבלשון המעטה אין להתגאות בו, על מנת שלא יחשיב את עצמו יותר מאחיו, כלומר מבני עמו.

הגמרא קובעת במפורש: שלא ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו.

חכמינו ראו מנסיון החיים, שפרנסי הציבור, כלומר כל אלה שיש להם מישרות ותפקידים ציבוריים, לא תמיד מתנהגים כשורה. בין אם הם מתנשאים מעל לחברי הקהילה שלהם, בין אם הם מועלים או מושחתים. ולכן, במידה שיש להם קופה של שרצים מאחוריהם, כלומר יש בעברם כבר משהו שלא בסדר, אפשר יהיה מיד לפטר אותם. אפשר גם לטעון, שאותם פרנסי ציבור, שיש להם עבר לא הכי נקי, הם המנהיגים האידיאלים, מכיוון שהם חייבים לחשוש, שבמקרה של חוסר יושר מצידם, מיד יפתחו נגדם תיק ויעיפו אותם מתפקידם.

שוב אחזור על זה במילים יותר ברורות: חכמינו טענו, שהתורה מסבירה לנו בדוגמאות היסטוריות אלה, שרצוי לבחור במנהיג שיש לו עבר מפוקפק.

כל זה טוב ונכון, אבל התאים כנראה רק לתקופת חכמינו ז“ל. בימינו אנו אנחנו רואים, שזה לא עוזר לנו, אם למנהיגים, כמו למשל ראשי הממשלה שרון ואולמרט, ונזכיר רק שניים אלה כדוגמה, יש קופה של שרצים שתלוייה להם מאחוריהם, כלומר שכבר בעבר נהגו שלא ביושר. העבר המפוקפק אינו ערבות להתנהגות ישרה בהווה.

מסקנה נוספת של חכמינו ז“ל, שכאשר דנים על האדם, לא המוצא שלו חשוב ולא הגנים הם הקובעים. וגם בנקודה זו היתה גישתם יותר אנושית מיורשיהם היום, שמחפשים בנרות את מוצאו של האדם, וממררים לו את החיים, עד שמוכנים לקבל אותו בקהל ישראל.

שבת שלום

פרשות השבוע חומש בראשית