עם פרשה זו מגיע חומש בראשית לסיומו ומגיעה גם פרשת האבות לסיומה. למעשה מה שמרתק במיוחד בתנ“ך ובעיקר בספר בראשית הוא סיפור האבות, כי בהתאם לסיפור זה נתייחס עם ישראל לאבות אלה ועל זה בנוייה האמונה בעם היהודי כעם בעל מוצא אחד…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויחי
את השתלשלות הסיפור כולו אנחנו מכירים עוד מבית הספר. אבל בתוך הסיפור הגדול הזה, ישנם כמה וכמה סיפורים קטנים, שכל אחד מהם מעניין ומלא מוסר השכל, אבל אנחנו נעמוד רק על אחדים מהם.
כאשר יעקב מת, מביאים אותו כל בניו לקבורה במערת המכפלה. בדרכם חזרה למצרים פוחדים האחים של יוסף, שעכשיו, כאשר האבא מת, יתנקם בהם יוסף על זה שבזמנו מכרו אותו האחים לעבד לישמעלים. הם ממציאים סיפור, כאילו שהאבא שלהם אמר להם להגיד ליוסף שהוא, יעקב, מבקש מיוסף שיסלח להם. יוסף כנראה מבין שהסיפור הוא המצאה ושאחיו פוחדים ממנו, והוא ממש בגדלות נפש אומר להם: „התחת אלהים אני?“, כלומר האם אני מוסמך להעניש במקום אלהים? והוא מוסף: להיפך, אלהים חשב את כל זה לטובה, כי בעיקבות זה אני הגעתי לגדולה במצרים ויכולתי להציל את כל המשפחה מרעב. יש כאן גם איזה מוסר השכל: לפעמים אנשים מתכננים משהו רע ויוצא מזה בסוף משהו טוב.
סיפור ממש נהדר, זה הסיפור של אשת פוטיפרע, שמנסה לפתות את יוסף הצעיר, שאותו קנה בעלה מידי הישמעלים, לשכב איתו. הוא משום מה לא מוכן לזה, אפשר להבין, הוא בסך הכל בן 17 וחסר נסיון. היא אבל לא מרפה, מנסה בכוח. היא תופסת אותו במעיל ומושכת אותו. יוסף מרוב פחד בורח והמעיל שלו, שהיא מחזיקה ביד, נשאר בידיה. מה עושה האישה המיוחמת והמתוסכלת? היא מעלילה על יוסף שניסה לאנוס אותה, וכשהיא התחילה לצעוק, הוא ברח והשאיר את המעיל אצלה. בקיצור, יוסף נזרק לבית הסוהר. אבל זה שוב יצא לטובה, כי זה היה שלב נוסף בדרכו אל פרעה ולתפקידו החשוב בהצלת העם המצרי מהרעב, שעתיד לבוא.
ויש לנו בפרשה זו את ברכת יעקב לבניו לפני מותו. לא כל כך ברור, למה זה נקרא ברכה, כי לא את כולם בירך. למשל את שלושת הראשונים ממש לא. אצל ראובן הבכור ביטל יעקב את בכורתו, בגלל שזה שכב עם אחת הנשים שלו. ואת שני הבאים אחריו, שמעון ולוי ממש קילל במלים „ארור אפם כי עז… ואפיצם בישראל“, כלומר שלא יהיה להם בכלל מעמד של שבט עצמאי. זה עונש חמור ללא ספק. ולמה זה? כי הם עשו מעשה נבלה, שלא מצאתי דומה לו בכל התנ“ך, ואני מתפלא שהפרשנים לא הדגישו את זה במידה מספקת. אחרי ששכם בן חמור שכב עם דינה בת יעקב בניגוד לרצונה, בא האבא של הבחור, ראש העיר שכם, אל יעקב וביקש לשדך לבנו את דינה. הם עשו סולחא והסכימו על החתונה, ואחד התנאים היה, שהגברים של העיר שכם יעברו כולם ברית מילה, כמו שזה נדרש אצל בני ישראל. אחרי שכל הגברים עברו את טקס הברית, הם היו חולים ושכבו במיטה חסרי אונים. ואז באו שני הבחורים האלה, שמעון ולוי, וללא ידיעת אביהם שחטו את כל הגברים במיטותיהם, את הנשים, הילדים ואת כל הרכוש בזזו. אחרי מעשה זוועתי זה כעס יעקב על בניו אלה, אבל רק מפני שפחד, שהעמים השכנים יתנקמו במשפחתו (כך זה כתוב בתורה). את הטינה שלו שמר עד לסוף ימיו.
למה? אני לא יודע.
אבל יש כאן נקודה מאד מעניינת. הקללה היתה אמורה להזיק ללוי. והנה הסוף היה שדווקא שבט זה יצא המרוויחן מכל השבטים. קודם כל הוא השבט היחיד ששרד ממש עד לימינו אלה. בדיקות של גנים הוכיחו את זה. עובדה! אפילו שבט יהודה, שכל היהודים כיום כאילו נמנים עליו, לא ממש שרד, כי הוא התערב עם עמים אחרים (למשל בתקופת החשמונאים), ורבים מבני השבטים של ממלכת ישראל, התבוללו ביהודה, אחרי שממלכה זו הושמדה.
ועוד יתרון שבו זכה דווקא שבט לוי: הוא זכה בפריווילגיה, העדפה, להיות השבט שמשמש בקודש. בני השבט אמנם לא קיבלו אדמות, אבל הם חיו ממעשרות וממענקים ותרומות שהם קיבלו עבור שירותי הדת שהם נתנו לשבטים האחרים. ואנחנו מכירים את זה גם מהמציאות היומיומית שלנו, ש“כלי-קודש“ אלה לא חיים רע כלל וכלל. אז איפה העונש?
שבת שלום
