Paraschat haSchawua: waJetze

מי לא זוכר את השיעור בתורה על סולם יעקב? כל התלמידים התבקשו לצייר את יעקב הישן ואת הסולם, שבו עולים ויורדים מלאכים. זה היה או בשיעור תנ“ך או בשיעור ציור, וזה היה ממש כיף. הילדים ישבו מרוכזים ונתנו לדמיון שלהם לפעול והמורה התהלך בין השולחנות, הסתכל פה ושם, העיר פה ושם ונהנה מהשלווה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויצא

הנושא של סולם יעקב הזין והיפרה במשך הרבה דורות גם את דמיונם של ציירים מפורסמים. אבל לא רק את הדמיון, אלא גם את יצר הפרשנות של חכמי ישראל וגם של חכמי הגויים. בסך הכל אפשר לומר: סיפור יפה, מעניין ומשכיל.
הסידרה שלנו היום מתחילה עם בריחת יעקב מבית הוריו בגלל פחדו מניקמת אחיו עשו, ועם החלום. החלום תופס רק את הפסוקים הראשונים. בחלום חוזר אלהים ומבטיח לו למעשה אותם הדברים שהבטיח לזקנו אברהם. טוב ויפה!
כשמתעורר יעקב הוא מקריב קורבן תודה. עד כאן הכל טוב ויפה. יעקב אבינו נודר נדר ותוכן הנדר הוא בעייתי. מה הוא אומר?

אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.

אם נקרא את המלים האלה כפשוטם, זאת אומרת שננסה להבין את תוכן המשפט הזה בעברית של יום-יום, מה מתקבל לנו? מתקבל שזה לא סתם נדר, אלא שיש כאן תנאי, וזה לשונו: אם אלהים ישמור עלי, אם הוא ידאג לי וייתן לי כל מה שאני צריך, אוכל, בגדים וכו‘, אז ה‘ (וכאן בא השם המפורש) יהיה האלהים שלי. והשאלה, או יותר נכון המסקנה ההגיונית בעברית פשוטה היא, שאם אלהים לא יקיים את התנאי הזה, כלומר לא ידאג לכל הצרכים שלי, אז לא ה‘ יהיה האלהים שלי. כלומר שאולי מישהו אחר יהיה האלהים של יעקב אבינו?

מאחר שחכמינו ז“ל וכל המסורת שלנו האמינו, שיעקב אבינו היה צדיק גדול וקרוב לאלהים, וזה גם בא לידי ביטוי בתורה בהמשך, הם הבינו את הבעייתיות של משפט זה. הם לא יכלו לקבל את המלים האלה כפשוטם, כי איך זה יכול להיות, שיעקב אבינו אומר דבר כזה? שהוא מתנה את האמונה באלהים בכך, אם אלהים יעזור לו? חכמינו ז“ל אכן לא הסכימו לנוסח הזה ונתנו לו פירושים שונים. והאמת ניתנה להיאמר, שאם מנתחים משפט זה, באמת אפשר להבין אותו גם בצורות אחרות ולא במלים הבוטות האלה של „תנאי“. אבל לנו כאן אין אפשרות להסביר את הפרשנויות השונות לנדר הזה, כי הזמן שלנו קצר והפילפול די מסובך.

אבל יש כאן נקודה אחרת, לדעתי חשובה ביותר, שאני רוצה לעמוד עליה:
אני שואל את עצמי: למה התעסקו רבים מחכמינו ז“ל בנסיון לחפש פירוש אחר לנדר של יעקב אבינו, לחפש פרשנות שונה ממה שמובן בקריאה פשוטה של הטקסט? התשובה היא: הם כולם היו בדעה, שדת ישראל, כלומר האמונה באל יחיד ששמו, „אדוני“, אינה תלוייה בשום תנאי. הם נחרדו מהרעיון, שמישהו יעלה על הדעת, שהאמונה בה‘ ועבודת ה‘ מביאה איזה שהם יתרונות. כאילו הבן-אדם מקריב קורבן, או מתפלל, או עובד בצורה אחרת את ה‘, וזה מצידו נותן לו איזה צ’ופר, מתגמל אותו על שירותו ועל נאמנותו. הפילוסופיה הדתית של חכמי ישראל, היתה תמיד והיא עדיין כזו, שהאמונה נובעת מהכרה שכלית ואין בה שום יחס הדדי. לא רק שאנחנו אומרים שאין כאן איזו שהיא הדדיות, או מישוואה בין בני האדם והקדוש ברוך הוא, אלא שגם לא יעלה על הדעת לחשוב כאילו יש הסכם בין שני צדדים ושכל צד ממלא את התחייבויותיו. אין להעלות דברים כאלה על הדעת, מאחר שהאדם לעולם לא יבין את האלהים. אין בכח השכל וגם לא יהיה אף פעם בכח השכל להתקרב להבנת ה‘.

ייתכן גם, אבל זו מחשבה ספקולטיבית שלי, נגיד השערה, שלנגד עיני חכמינו ז“ל עמדה הדוגמה של הכנסיה הנוצרית הקתולית, שניצלה את בורותם של האיכרים ושל הפועלים העניים ונהגה למכור להם כל מיני הטבות אלוהיות תמורת כסף טוב, למשל מחילה על חטאים, כניסה לגן עדן ודברים כאלה. לכל שירות היה מחיר מסויים. עסק לא רע.

במחשבה שנייה כשאני חושב על „מקובלים“ מסויימים, במרכאות כפולות, שמוכרים קמעות וברכות ומי יודע מה עוד, ועם ישראל – כמובן לא כל העם – הולך אליהם ומשתתף בחגיגת הבערות. אני שואל את עצמי: איך לא הצליחו חכמי ישראל בעבר ובהווה להעביר לידיעת העם את התובנות, שעם אלהים לא עושים עסקים, לא לבד ולא באמצעות מתווכים. ואיך לא הצליחו חכמי ישראל להחדיר להכרת העם את הנקודה אולי החשובה ביותר בדת ישראל, שהאמונה בה‘ היא ללא תנאי ואינה תלוייה בגילוי חיצוני כלשהו.

שבת שלום

פרשות השבוע חומש בראשית