Arabisch-Palästinensische Bildung in Israel: Gleichberechtigung gefordert

נצרת- החינוך הינו מכשיר מרכזי בעיצוב החברה. לחינוך תפקיד מפתח בהתפתחות החברתית והכלכלית, בקידום שוויון הזדמנויות, בהבטחת ניידות חברתית-כלכלית. החינוך משמעותי בעידוד לאחריות בחברה האזרחית. חינוך איכותי הינו זכות יסוד המגיעה לכל אזרח, אך לזכות זו חשיבות מיוחדת עבור קבוצות מיעוט בחברה. לחוסר שוויון בחינוך השלכות כבדות על יכולתו של אדם להשתלב בכוח העבודה, להיות אזרח עצמאי ומועיל ולהתקדם מקצועית בהתאם לכישוריו ושאיפותיו האישיות…

Hebrew / English

לקראת שוויון לחינוך הערבי-פלסטיני בישראל

יוסוף ג’ברין

החוויה הייחודית של התלמידים הערבים-פלסטינים, המונים כיום כרבע מכלל התלמידים בישראל, מתנהלת בסביבה של פיגור כלכלי-חברתי, חוסר שוויון בחלוקת העוגה התקציבית ומציאות קשה של העדפה תרבותית בתוכנית הלימודים. יותר ממחצית מהמשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני, יותר מפי שלוש מהמשפחות היהודיות ביחס למספרן באוכלוסייה. השקעות המדינה בתלמידים ערבים נמוכה בהרבה מההשקעה בתלמידים יהודיים, למעשה, הנתונים העדכניים בנושא בחינות הבגרות והצלחה בבחינות כניסה לאוניברסיטאות מלמדים לא רק על הפער שקיים בין תלמידים יהודים לערבים, אלא גם על כך ששיעור ההצלחה של התלמידים הערבים הולך ומדרדר, שיעור הצלחתם של התלמידים היהודים נשאר קבוע.

בנוסף לחוסר שוויון בחלוקה התקציבית,לייצוג חסר בועדות לתוכניות לימודים, למחסור בכיתות לימוד- תשתיות לימודיות וספרי לימוד, מתמודדים התלמידים הערבים-פלסטינים בישראל עם חומר לימודים מוטה תרבותית. על התלמידים הערבים-פלסטינים ללמוד על פי תוכניות לימודים החסרות רגישות לזהות, לתרבות, להיסטוריה ולמורשת הערבית-פלסטינית. על כל אלה כמובן יש להוסיף את ההתמודדות עם מחסום השפה. תוכניות הלימוד בחינוך הממלכתי היהודי והערבי נקבעות על-ידי משרד החינוך ולמחנכים ערבים אין מספיק השפעה על פיתוח תוכניות אלו. בעוד שהדגש במגזר היהודי הינו על תכנים לאומיים וציוניים, מערכת החינוך בערבית הופשטה מסממנים לאומיים פלסטינים. אין כל הכרה, גלויה או מרומזת, שהקהילה הערבית בישראל היא מיעוט המהווה חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. ואין כל התמודדות עם ההשפעה של עובדה זו על התרבות הערבית-פלסטינית.

זאת ועוד, מורים ערבים לא מקבלים הכשרה הולמת בכדי לספק את צרכיהם של התלמידים הערבים. מחקר שנעשה לאחרונה על-ידי דיסאראת (Disarat) המרכז הערבי למשפט ומדיניות בנצרת, גילה כי יותר ממחצית המורים הערבים מקבלים את הכשרתם במוסדות יהודים. בנוסף, גם בסמינרים הערבים להכשרת מורים, בתוכן הפדגוגי וברוב הקורסים חסרה התייחסות לנושאי הזהות והאידיאולוגיה הייחודים למגזר(למעט השימוש בשפה הערבית כשפת הלימוד ומספר קורסים בסיסים בנושאי מורשת ערבית-פלסטינית).

מסתבר כי המורים הערבים לא הבדילו עצמם מעמיתיהם היהודים ולכן אין באפשרותם לשקף בצורה משמעותית את הזהות הערבית-פלסטינית ולהדגיש את תפקידם הייחודי של כחברים בקבוצת מיעוט הנאבקת לקבל הכרה והכללה בחברה הישראלית המפולגת. יש אפוא לערוך בדחיפות רפורמה מקיפה בהכשרת המורים הערבים.

שרת החינוך לשעבר ח“כ יולי תמיר, השיקה בשנה שעברה יוזמה ברוכה הכוללת הקמתו של צוות מומחים ערבי-יהודי במטרה לגבש המלצות לתוכנית לימודים „חיים משותפים“ בבתי ספר ממלכתיים. מטרתה של תוכנית זו היתה לעודד הבנה הדדית ודו קיום בין ערבים ויהודים וכן מעורבות שוויונית ומשותפת בחברה. אולם, שר החינוך הנוכחי גדעון סער הקפיא את ישום המלצות הצוות ובמקום זאת הוא מקדם תוכנית חובה חדשה לכיתות ד‘ עד ט‘ בשם „מורשת ותרבות יהודית“, שעלולה רק להחריף את הניכור של התלמידים הערבים ולהעמיק את הפערים ביניהם לבין התלמידים היהודים.

בזמן שבתי ספר בזרם היהודי הממלכתי דתי מודרכים כבר שנים על-ידי מועצה
פדגוגית עצמאית וזוכים לאוטונומיה בעיצוב תוכניות הלימוד שלהם. בכל פעם שמועלית דרישה להשוואת התנאים בנושא זה על-ידי מנהיגים בציבור הערבי היא נדחית. כל זאת למרות שהחוק הבינלאומי בנושא חינוך ובנושאי זכויותיהם של ילדים מקבוצות מיעוט מכיר בזכותם לשמר, לפתח ולעצב את הזהות הקולקטיבית שלהם- זכות שמשמעותה אוטונומיה חינוכית.

על חינוך שוויוני בחברות מפולגות לעבוד בשלוש רמות: לימוד על המורשת והתרבות של הקבוצה האתנית אליה משתייך הילד, לימוד המורשת והתרבות של קבוצות אחרות בחברה ולימוד ערכים של דו-קיום ודמוקרטיה. מערכת החינוך הישראלית כיום היא אתנוצנטרית: הרוב היהודי לומד על עצמו, בעוד נרטיבים ערבים-פלסטינים או ערכים של שוויון אזרחי אינם חלק מתוכניות הלימוד הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי. אם ברצוננו לקדם ברצינות את רעיון השוויון האזרחי יש להטמיע את שלושת הרמות של החינוך השוויוני במערכת החינוך היהודית והערבית גם יחד.

חינוך ערבי בשפה הערבית אינו מספיק: מחובתנו לקדם שוויון אמיתי לחינוך הערבי-פלסטיני.

* ד“ר יוסוף ג’ברין הוא מנכ“ל דיסאראת (Disarat) המרכז הערבי למשפט ומדיניות, הממוקם בנצרת. כמו כן הוא מרצה בנושא זכויות המיעוט באוניברסיטת חיפה.
מאמר זה הינו חלק מסדרת מיוחדת על לאומיות במערכת החינוך הישראלית ונכתב עבור שירות החדשות של קומון גראונד.

מקור: שירות החדשות קומון גראונד, 08 באוקטובר 2009.

An equal Arab-Palestinian education in Israel
Yousef Jabareen

NAZARETH – Education is central for shaping the characteristics of a society. It is essential for promoting social and economic progress, creating equal opportunities, ensuring socio-economic mobility and engendering meaningful participation in the public sphere. Adequate education is a basic right for all members of a society but is especially important vis-à-vis minority groups. Inequality in education carries grave consequences for the ability of youth to integrate into the workplace, to become productive and upstanding citizens and to advance professionally according to their qualifications and character.

The unique experience of Arab-Palestinian pupils—today representing nearly a quarter of all pupils in Israel—ranges from socio-economic disadvantage (more than half of Arab families are below the poverty line, more than three times the ratio amongst Jewish families), to unequal budget allocations (dramatically lower state investments in Arab compared to Jewish pupils), to the hard fact of cultural biases in the standardised curricula (Arab pupils are required to learn more about Jewish heritage and religion than their own). In fact, recent figures regarding matriculation and academic performance exams show not only a disparity in performance levels between Arab and Jewish pupils, but also a sharp decline amongst Arab students, while the Jewish sector remains consistent.

In addition to grossly unequal funding, nominal Arab representation on curricular committees, substantial lack of classrooms, facilities and updated textbooks, Arab-Palestinian pupils in Israel face educational content bias and curricula lacking sensitivity to their distinct identity, culture, history and heritage, not to mention pure language barriers. Curricula in both Jewish and Arab public schools are designed by the Israeli Ministry of Education, and Arab educators are not given adequate influence over their development. Indeed, although the focus of Hebrew education is Zionist and nationalistic, the Arab education system is stripped of any Palestinian national character. There is no overt or implied recognition of the fact that the Arab community in Israel is a national minority that is an integral part of the Palestinian people and that this fact informs Arab-Palestinian culture.

What is more, Arab teachers are not appropriately trained to accommodate the unique needs of Arab pupils. According to recent research conducted by Dirasat, the Arab Center for Law and Policy in Nazareth, more than half of Arab teachers attend Jewish teacher training colleges. Yet even in the Arab teaching colleges, most of the courses, practicum and pedagogical emphases are almost completely devoid of a distinctive ideology and identity (except for the use of Arabic as the language of instruction and several basic courses related to Arab-Palestinian heritage).

That is to say, Arab teacher colleges have not set themselves apart from Jewish colleges and therefore cannot meaningfully reflect Arab-Palestinian identity and emphasise the unique role of Arab teachers as members of a minority that is struggling to attain recognition and inclusion in a divided society. Significant reform in Arab teacher training is urgently needed.

A welcomed initiative last year by former Education Minister Yuli Tamir included appointing a joint team of Arab and Jewish education experts to produce recommendations for a “shared life” programme in public schools—one that would foster mutual understanding and coexistence between Arabs and Jews and shared, equal participation in society. However, current Education Minister Gideon Sa’ar has frozen the implementation of the recommendations, and instead is advocating a new mandatory “Jewish heritage and culture” programme for the fourth through ninth grades, which can only further alienate Arab students and deepen the discrepancies between their performance and that of their Jewish peers.

At the same time, religious Jewish public schools have long been granted their own independent pedagogical council and autonomy in designing their educational programmes. Whenever Arab leaders and educators demand a similar arrangement, they are denied this despite the fact that international law on education and the rights of minority children recognises their rights to preserve, develop and shape their collective identity—a right that amounts to the self-administration of education.

In response, joint efforts are underway among leading Arab educators and other professionals to create an Arab pedagogical council that would orchestrate and oversee Arab education in Israel. It is becoming increasingly clear that without direct influence over its own education policy, budgets, standards and curricula, the Arab minority will continue to be repressed both in terms of their ability to fully participate in society as proud, equal Arab-Palestinian citizens, and their chances of successfully breaking out of the cycle of poverty.

Equal education in divided societies should take place on three tiers: learning about one’s own ethnic group’s culture and heritage, learning about the other group(s), and learning “shared life” democratic values. The Israeli education system at this stage is ethno-centric: the Jewish majority learns about itself; meanwhile, neither the Arab-Palestinian narrative nor shared citizenship values have been a part of any curriculum taught either to Jews or Arabs. If the notion of equal citizenship is to be taken seriously, we must work to incorporate all three tiers into the educational systems of Jews and Arabs alike.

Indeed, conducting Arab education “in Arabic” is not enough; it is imperative to support a truly equal Arab-Palestinian education.

* Dr. Yousef Jabareen is the General Director of Dirasat, the Arab Center for Law and Policy, based in Nazareth. He also teaches minority rights at the University of Haifa. This article is part of a special series on nationalism in the Israeli educational system and was written for the Common Ground News Service (CGNews).
Source: Common Ground News Service (CGNews), 08 October 2009, www.commongroundnews.org