Responsible journalism series: A vital medium

بروكسل – رغم أن ساحة الحرب الإعلامية الإسرائيلية الفلسطينية تشوبها المرارة وهي متحصنة جيداً، إلا أن على الصحفيين مسؤولية المغامرة في الأرض الحرام بين الجانبين، حتى لو عنى ذلك الوقوع في خط مرمى النار…

בריסל – אף על פי ששסעים עמוקים ומרים חוצים את שדה הקרב של התקשורת בהקשר הישראלי-ערבי, על כתפי העיתונאים מוטלת האחריות להיכנס לשטח ההפקר שבין שני הצדדים, גם אם הם ייקלעו לטווח האש…

BRUSSELS – Although the Israeli-Palestinian media battlefield is bitter and deeply entrenched, journalists have a responsibility to venture into the no-man’s-land between the two sides, even if it means getting caught in the crossfire…

خالد دياب

يُعتبر النزاع الإسرائيلي الفلسطيني واحداً من أطول النزاعات وأكثرها مرارة في العالم. وقد أدت الحدّة والاستقطاب المتعلقان بالنزاع إلى تحويل الإعلام نفسه إلى ساحة معركة حقيقية. الواقع أن موضوع الانحياز نفسه أصبح مسرحاً لنفسه في حروب الإعلام، يتهم فيه معسكر الإعلام بإتباع توجه معادِ لإسرائيل، بينما يتخذ المعسكر الآخر تحيزاً معادٍ للفلسطينيين. أصبح تبادل النار حول هذه القضية ملتهباً بشكل خاص أثناء حرب غزة.

يمكن حتى للصحفي المتزن ذو النوايا الحسنة أن يقع في وسط تبادل إطلاق النار. بغض النظر، من الحاسم أن يتخلى المزيد من الصحفيين، وخاصة الإسرائيليين والفلسطينيين عن ثنائية „نحن وهم“ الضيقة والسعي للوصول إلى خط عادل لكلا الطرفين.

وفي الوقت الذي يجب فيه عدم المبالغة بقوة الإعلام، إلا أن له احتمالات إما إذكاء نار النزاع من خلال تجذير الصور النمطية السلبية والتأكيد عليها، أو إطالة العداء وقرع طبول الحرب، أو دفع عجلة السلام من خلال تحدي رؤى الشعوب وتغييرها عبر البناء والتفهّم وإصلاح ذات البين.

ما الذي يستطيع الإعلام عمله إذن حتى يصبح بنّاءاً أكثر؟

يتوجب على الإعلام أن يُبرِز الأمور الإيجابية لا أن يركز فقط على السلبيات. يبدو في الإعلام الغربي أحياناً أن الشرق الأوسط لا يُنتِج إلا العنف. نعلم جميعاً أن العنف يصنع العناوين، ولكن يجب أن يُعطى اللاعنف وجهود السلام على مستوى الجذور تغطية بارزة. يحتاج الإعلام الفلسطيني والعربي والإسرائيلي لأن يكرس المزيد من التغطية للقصص الإيجابية من الطرف الآخر، لا أن يشاهد الآخر من خلال منشور النزاع. يحتاج هذا الإعلام كذلك لأن يكرّس مساحة أوسع لبناء تفهّم أعمق للتركيبة الثقافية والاجتماعية للجانب الآخر.

يجب أن يكون الإعلام قناتاً للتوجهات الإبداعية والجديدة للنزاع، وكذلك معبراً للحوار. تلعب المنتديات على الإنترنت ومواقع التشبيك الاجتماعي دوراً حاسماً في هذا المجال من خلال تمكين العرب والإسرائيليين من عبور الفجوات الجغرافية والسياسية التي تفصلها والتواصل بشكل مباشر.

يمكن لكتّاب الرأي والأعمدة كذلك ممارسة تأثير هام. تعبّر كتابة العمود عن رأي، والرأي من حيث المبدأ غير موضوعي. إلا أنه إذا تم جمع اللاموضوعية مع التوازن فقد تكون مفيدة إلى درجة بعيدة.

أحاول شخصياً أن أستخدم العمود الذي أكتبه في الغارديان كمنبر لإضفاء الإنسانية على جانبي النزاع، وتأييد القيم المتّسقة عند الحكم على التصرفات، وتحدي وجهات النظر والتفكير خارج الصندوق وعكس الواقع الإنساني والاجتماعي والثقافي للشعبين حتى يتسنى إعطاء مساحة لهؤلاء الذين يجرأون على تخطّي „خطوط العدو“. تعاملت في سلسلة من المقالات، وجهاً لوجه، مع الصور النمطية والرؤى الخاطئة التي يملكها العرب والإسرائيليون حيال بعضهم بعضاً. كذلكك عَمِلت على استكشاف سبل جديدة بديلة للسلام، مثل اللاعنف وحركة الحقوق المدنية.

من ناحية أكثر ابتكارية وإبداعاً، كتبت مرة عموداً تخيلت فيه مستقبلاً وهمياً سلمياً في العام 2048، الأمر الذي أدّى بأحد القراء للإشارة إلى مسابقة لكتابة المقال (برعاية منظمة „صوت واحد“ نشرتها خدمة Common Ground الإخبارية) تخيّل فيها أطفال فلسطينيون وإسرائيليون مستقبل كل منهم السلمي. وقد تأثّرت فيّ رؤاهم بالمستقبل لدرجة أنني استخدمت عموداً آخر لحث الراشدين على „ترك الأطفال يستحوذون على العملية السلمية والإتيان إليها بإدراك الطفولة وكفاءتها“.

تعرض توجهي للهجوم من كل من أنصار الإسرائيليين والفلسطينيين، كردّة فعل أحياناً لنفس النص. ورغم العداء المتأصّل المعمّق، يعطي هذا التوجه ثماره. مما يثلج الصدر رؤية أن بالإمكان التوصل إلى أرضية مشتركة. وكما أشار أحد القراء: „تنفث الطروحات التاريخية من طرف واحد السموم، وأنت تُحسِن صنعاً إذا حاولت الوصول إلى طرح متّحد من الجانبين“. وكتب آخر: „أشكرك على هذا المقال المشجّع الذي يمكنه بشكل إيجابي أن يتحدى وجهات نظر كل إنسان حول هذا النزاع.“

أفاجأ أحياناً من مستوى نضوج الحوار الذي يتطور بين قراء مقالاتي. من المدهش فعلاً رؤية كم يمكن لأصوات „الغالبية الصامتة“ أن تكون بنّاءة عند اشتمالها في الجدل الدائر. لهذا السبب يُعتبر الإعلام الأكثر توازناً أساسياً إذا أردنا أن نرى نتيجة إيجابية لهذا النزاع.

עיתונאות אחראית בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי

סדרה מיוחדת – חאלד דיאב

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אחד הסכסוכים הוותיקים והמרים בעולם. השנאה והקיטוב שמתלווים לסכסוך הפכו את התקשורת עצמה לשדה-קרב נוסף. למעשה, האשמות שהתקשורת מוטה עומדות במוקד המלחמות התקשורתיות, כאשר המחנה האחד מאשים את התקשורת בקו אנטי-ישראלי ואילו המחנה השני מתלונן על קו אנטי-פלסטיני. ההאשמות הללו החריפו עוד יותר במהלך המלחמה האחרונה בעזה.

עם רמות עוינות שכאלו, אפילו עיתונאי מאוזן ובעל כוונות טובות יכול לעיתים להיקלע לטווח האש. ואף על פי כן, חיוני שעיתונאים רבים יותר, ובייחוד ישראלים ופלסטינים, יזנחו את הדיכוטומיה הצרה והברורה בין „אנחנו-והם“ בחיפוש אחר קו הוגן יותר כלפי שני הצדדים.

מבלי להגזים בכוחה של התקשורת, היא עדיין מחזיקה ביכולת להזין את הסכסוך על ידי חיזוק וקיבוע סטריאוטיפים שליליים, להגביר את העוינות ולהשמיע את תרועות המלחמה – או, לחלופין, לקדם את המרדף אחר השלום על ידי אתגור תפיסות עולם ושינוים , טיפוח הבנה הדדית והצבת גשרים.

ובכן, מה ביכולתה של התקשורת לעשות על מנת לסייע?

התקשורת צריכה לתת במה לדיווחים חיוביים במקום להתמקד אך ורק בשלילי. בתקשורת המערבית נדמה לא פעם שהמזרח התיכון מייצר רק אלימות. כולנו יודעים שהאלימות מגיעה לכותרות, אבל יש לתת כיסוי תקשורתי הולם גם לביטויי אי-אלימות ומאמצי שלום עממיים. התקשורת הפלסטינית, הערבית והישראלית צריכות כולן להעניק כיסוי תקשורתי רב יותר לכתבות חיוביות על הצד השני, ולא לצייר את הצד האחר תמיד בהקשר של הסכסוך. עליהן גם להקדיש מקום רב יותר להעמקת ההבנה של הצד השני מבחינה תרבותית וחברתית.

התקשורת צריכה לשמש במה לגישות חדשניות ויצירתיות יותר לסכסוך כמו גם במה לדיון ציבורי. פורומים מקוונים ורשתות חברתיות כבר החלו למלא תפקיד מרכזי במובן הזה בכך שהן מאפשרות לערבים ולישראלים לחצות גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים ולתקשר זה עם זה ישירות.

גם לעיתונאים הכותבים מאמרי דעה או טורים קבועים יכולה להיות השפעה משמעותית. מאמרי דעה הם מטבעם בהכרח סובייקטיביים, אבל סובייקטיביות מאוזנת יכולה מאד להועיל.

אני עצמי מנסה לרתום את הטור הקבוע השלי שמתפרסם בעיתון ה“גרדיאן“ על מנת להראות את הצד האנושי של שני הצדדים בסכסוך; לשפוט את הפעולות של שני הצדדים על פי עקרונות עקביים ואחידים; לאתגר תפיסות קיימות; לעודד חשיבה יצירתית ולשקף את המציאות האנושית, החברתית והתרבותית המורכבת בשני הצדדים במטרה לפתוח מרחב עבור אותם אנשים שמעיזים „לחצות את קווי האויב“. הקדשתי סדרת מאמרים לניסיון להדוף את הסטריאוטיפים והתפיסות השגויות שיש לערבים ולישראלים זה על זה. גם בחנתי דרכים חלופיות להשגת שלום, כגון אי-אלימות ותנועה לזכויות אזרח.

דבר יצירתי יותר שעשיתי היה לכתוב טור על עתיד דמיוני ב-2048 בו ישכון שלום. בעקבות המאמר, אחד הקוראים שלי סיפר לי על תחרות כתיבת חיבורים (שנערכה בחסות ארגון „קול אחד“ ופורסמה על ידי שירות החדשות של „קומון גראונד“) עבור ילדים ישראלים ופלסטינים על נושא שלום עתידי. דימויי העתיד שלהם כל כך ריגשו אותי שבמאמר אחר הפצרתי במבוגרים „לאפשר לילדים להוביל את תהליך השלום כדי שהם יביאו אליו את השכל-הישר והיכולות של תקופת הילדות.“

את הגישה שלי תוקפים קוראים פרו-ישראלים ופרו-ערבים כאחד, לא פעם בתגובה לאותו מאמר. למרות האיבה העמוקה, לגישה זו שכר בצידה. מעודד לגלות שעוד ניתן להגיע לקרקע משותפת. וכפי שאמר פעם קורא אחד: „נרטיבים היסטוריים שמתייחסים לצד אחד בלבד הם ארסיים והרסניים.“ ואחר כתב: „תודה על המאמר המעודד שיכול לאתגר באופן חיובי את התפיסות של כולנו על הסכסוך.“

פעמים רבות אני מופתע לטובה מבגרות הדיון שמתפתח בין קוראי המאמרים שלי. זה באמת מעורר השראה לגלות כמה חשובים הקולות שבוקעים מ“הרוב הדומם“ כאשר הם מובאים לזירת הוויכוח הציבורי. לכן תקשרות מאוזנת כה חשובה אם אנחנו באמת מעוניינים להגיע לפיתרון חיובי לסכסוך.

ירושלים – כמעט כל קונפליקט לאומי אלים משאיר בתודעה הציבורית לפחות דימוי מכונן אחד, שמגדיר ומתמצת עבור צרכני התקשורת את סיפור הסכסוך. במלחמת המפרץ הראשונה היו אלה תמונות הקורמורנים האומללים הטבולים בנפט שנשפך אל מימי המפרץ. בתקופת האינתיפאדה השנייה היה זה המקרה של הילד מוחמד א-דורה שנקלע לאש צולבת של ישראלים ופלסטינים בצומת נצרים בעזה ונהרג לנוכח מצלמת הטלוויזיה הצרפתית. במלחמה האחרונה בעזה נחרת בזיכרון המקרה הטראגי של ד“ר עז אדין אבו אלעיש, הרופא העזתי, ששלושת בנותיו נהרגו מירי של טנק ישראלי.

הדימויים הללו הפכו למכונני תודעה בזכותה של המצאה טכנולוגית אחת – מצלמת הטלוויזיה. היכולת להעתיק מציאות בעת התרחשותה ולהציגה באופן מיידי בכל מקום בעולם, גרמה למהפכה, שמשמעותיה המלאות לא מוצו עד היום. הטלוויזיה משנה לא רק את האופן שבו אנו רואים את העולם, אלא גם את העולם עצמו, טען הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה. יותר מאי פעם בעבר ניצחונות בשדות הקרב אינם תלויים עוד בעיקר ביחסי הכוחות במערכה, במספרי הגדודים והחיילים ובעוצמתם של כלי הנשק. לא התותח, המטוס והטיל המונחה קובעים לבדם את גורל המלחמה. למצלמת הטלוויזיה שמור תפקיד לא פחות חשוב משל כלי המשחית. לפיכך, ניתן גם לראות כיצד הצדדים הלוחמים מנסים לשלוט ולפקח על חופש התנועה של המדיה במלחמות המודרניות, כדי להשתמש בה עד כמה שאפשר, או למצער, שלא תפריע. מדינות, ממשלות וצבאות חוששים מתקשורת עצמאית בשדה הקרב ועושים הכל על מנת למנוע ממנה גישה חופשית לאזורי העימות. במיוחד הדבר רלבנטי לצבאות לוחמים באזורים של אוכלוסיה אזרחית.

מלחמת המפרץ השנייה בעיראק התנהלה באופן סטרילי, כמעט ללא מעורבות של עיתונות עצמאית. במלחמת לבנון השנייה הגיעו הישראלים למסקנה שעשרות העיתונאים שהסתובבו בשדה המערכה באופן עצמאי תרמו לתחושת הכישלון שדבקה במלחמה ההיא. במלחמה האחרונה בעזה נתנה ישראל פרשנות מרחיקת לכת לגישה האמריקאית – היא הרחיקה את העיתונאים הישראלים והזרים מזירת המערכה לחלוטין ואפשרה כניסה מדודה ומפוקחת רק למספר מוגבל של כתבים צבאיים.

התוצאות היו בהתאם. מרבית הישראלים לא נחשפו למראות „קשים“ מהמתרחש בתוך עזה וגם לתקשורת הזרה לא היו מקורות מידע מחוץ לדובר צה“ל ולרשתות השידור הערביות, כמו אלג’זירה ואל ערביה. התוצאה פגעה ללא ספק ביכולתו של הציבור, בישראל ובעולם, לדעת, להבין ולשפוט את המתרחש במלחמה המתנהלת באזור הצפוף בעולם.

נשוב למקרה של הרופא העזתי ששכל במלחמה את שלושת בנותיו. השתלשלות האירוע הועברה בשידור חי בערוץ 10 הישראלי וכל ערוצי הטלוויזיה והעיתונים בישראל המשיכו לעקוב אחרי המקרה, לסקר ולראיין את הרופא גם בימים הבאים. מבחינת הישראלים לא היה עוד מקרה שבו נכנס פלסטיני ללב הסיקור התקשורתי באופן כל כך אוהד ומעורר אמפטיה. דמותו נוגעת הלב של ד“ר אל עיש חדרה לכל סלון בישראל בימים שבהם הצפייה בחדשות הטלוויזיה שברה שיאים. דמות של איוב מודרני, פציפיסט, רופא, דובר עברית, אדם, שממשיך לדבר שלום גם אחרי הרג בנותיו.

לאחר השידור הגיעו ישראלים רבים אל בית החולים בישראל שבו אושפזו ילדיו של הרופא כדי לנחמו ולעודדו. תחת רושם הזעזוע שאחז חלק מהחברה הישראלית בעקבות המקרה התחילו אזרחים ישראלים לארגן משלחות של סיוע הומניטארי לעזה. גם בתקשורת אפשר היה לחוש בשינוי אווירה. כתבים ומגישים התחילו להציג שאלות יותר קשות לדוברים הצבאיים. הרופא הפלסטיני נע מאולפן טלוויזיה אחד למשנהו בפריים טיים, ונחרת בתודעתם של הישראלים לתמיד. מעולם לא כיכב פלסטיני על מרקעי הטלוויזיה בישראל כגיבור הטראגי, אנושי, חיובי במשך זמן רב כל כך. יש טוענים כי הסיקור האינטנסיבי של המקרה הזה קיצר את המלחמה. אי אפשר להוכיח זאת, אך ללא ספק היה זה רגע מכונן שהשפיע על התודעה הישראלית במהלך המלחמה באופן עמוק.

נכון, היתה גם תגובת נגד שהתבטאה בהפצת שמועות ודיסאינפורמציה, כאילו בית הרופא נפגע מירי פלסטיני, לכאורה. אבל בעיקרו של דבר, תרם שידור המקרה של אבו אל עייש להאנשת הסבל של הפלסטינים בעזה בעיני הישראלים, יותר מכל דבר אחר שניתן להעלות על הדעת בעת מלחמה.

מה שגרם לתופעה הייחודית הזאת בעיצומה של המלחמה היה המדיום הטלוויזיוני. טבעו של המדיום הזה שהוא מצמצם את אפשרויות הבחירה של עורכיו. בעידן התחרות בין ערוצי השידור הטלוויזיוניים אף עורך לא יכול לוותר על טלאנובלה דוקמנטרית. מוות בשידור חי, הוא חומר שהטלוויזיה לא בנויה לוותר עליו. כאן טמון החיסרון והיתרון של המדיום. מצד אחד יש לטלוויזיה פוטנציאל להפיץ תכנים שטחיים, צהובים ופורנוגרפיים, מעוררי שטנה ומעודדי אלימות. אך מצד שני, אותו חוסר עכבות של המדיום הטלוויזיוני עשוי לפתוח את שעריו בפני הצד השני ולתת לו פנים.

עמים המצויים בקונפליקט לאומי עמוק נוטים לדחות, להתעלם ולהכחיש את הנרטיבים של האויב. אפשר לנצל את תכונותיו של המדיום הטלוויזיוני על מנת להשיג את ההפך – להביא לתהליכי הומניזציה ופרסונליזציה של הצד השני. באמצעות המדיום אנו יכולים להגביר את הידע וההבנה של מציאות הקונפליקט ולהשתמש בו על מנת להגן על אוכלוסיה אזרחית בצורה טובה יותר. אפשר להגביר בעזרתו את הסובלנות ולפעול באופן אפקטיבי יותר לקצר את המלחמה ולהרתיע מפני התפרצותה מחדש.

איך עושים את זה? הדבר המיידי שאפשר לעשות הוא לרכוש מצלמות וידאו ולחלקן לתושבים באזורי העימות. ההצלחה מובטחת. המודל הזה אומץ על ידי ארגונים שונים הפועלים באזורי קונפליקט. ארגון „בצלם“ הישראלי, למשל, חילק מצלמות לתושבים פלסטיניים בגדה המערבית והתוצאות, שתיעדו עוולות ופורענויות של הכיבוש מבפנים, שודרו בטלוויזיה הישראלית שוב ושוב, הביאו לפתיחה של חקירות ולהעמדה לדין של קצינים וחיילים. בעידן התחרות על הרייטינג אין עורך בעולם שיסרב להקרין חומר „טוב“ בטלוויזיה. גם אם הוא מוות בשידור חי.

Khaled Diab

The Israeli-Palestinian conflict is one of the most protracted and bitter in the world. The acrimony and polarisation associated with the conflict has transformed the media itself into a veritable battlefield. In fact, the question of bias itself has become its own theatre in the media wars, with one camp accusing the media of possessing an anti-Israeli slant, while the other alleges an anti-Palestinian bias. The exchange of fire over this issue became particularly heated during the recent war in Gaza.

Faced with such hostility, even the most well-intentioned and balanced journalist can get caught in the cross-fire. Nevertheless, it is crucial that more journalists, particularly Israelis and Palestinians, abandon the narrow „us and them“ dichotomy and pursue a line that is fair to both sides.

While the power of the media should not be overstated, it has the potential either to fuel the conflict by entrenching and confirming negative stereotypes, perpetuating hostility and beating the drums of war—or to advance the quest for peace by challenging and changing people’s perceptions, building understanding and mending fences.

So, what can the media do to be more constructive?

The media should highlight positives and not just fixate on negatives. In the western media it often seems that the Middle East produces little but violence. We all know that violence makes headlines, but non-violence and grassroots peace efforts should also be given prominent coverage. The Palestinian, Arab and Israeli media all need to dedicate more coverage to positive stories from the other side and not always view the other through the prism of the conflict. They also need to dedicate more space to building a deeper understanding of the cultural and social make-up of the other side.

The media should be a channel for creative and novel approaches to the conflict, as well as a conduit for debate. Online forums and social networking sites are playing a crucial role in this respect by enabling Arabs and Israelis to cross geographical and political divides and communicate directly.

Opinion writers and columnists can also exercise significant influence. Column writing is about opinion and opinion is essentially subjective. But subjectivity, if coupled with balance, can be extremely helpful.

Personally, I try to use my Guardian column as a platform to: humanise both sides of the conflict; uphold consistent values when judging actions; challenge perceptions; think outside the box; and reflect the complex human, social and cultural reality of the two peoples in order to give space to those who dare to cross “enemy lines”. In one series of articles I tackled head-on the stereotypes and misperceptions Arabs and Israelis have of each other. I have also explored alternative routes to peace, such as non-violence and a civil rights movement.

More creatively, I once wrote a column where I imagined a fictional and peaceful future in 2048, which led a reader to point-out an essay-writing contest (sponsored by the One Voice organisation and published by the Common Ground News Service) in which Israeli and Palestinian kids imagined their own peaceful futures. I was so moved by their visions for the future that I used another column to urge the adults to “let the children take over the peace process and bring to it the sensibility and competence of childhood”.

My approach has come under fire from both pro-Israelis and pro-Palestinians, often in reaction to the same text. Despite the entrenched hostility, such an approach does pay dividends. It is heartening to see that reaching common ground is possible. As one reader pointed out: “One-sided historical narratives are toxic. In attempting a unified narrative, you’re doing good work.” Another wrote: “Thanks for this encouraging article that can positively challenge everybody’s perceptions of this conflict.”

I am often pleasantly surprised by the maturity of the debate that develops between readers of my articles. It is truly inspiring to see how constructive the voices of the “silent majority” can be when brought into the debate. That is why a more balanced, media is essential if we want to see a positive outcome to this conflict.

* Khaled Diab is a Brussels-based journalist and writer who contributes a regular column to The Guardian in the UK. This article was written for the Common Ground News Service (CGNews).