- haGalil - http://www.hagalil.com -

Lekh lekha meArzekha umiMoladetekha…

Paraschat haSchawua „Lech lecha“ von Dr. Gabiel Miller

פרשת השבוע בחוג המשפחה: לך לך

Weitere PARASCHOTH von Dr. Miller

התורה מתחילה את הסיפור על אברהם אבינו בכך, שאלהים אומר לו לעזוב את בית אביו, לנדוד לארץ אחרת והוא מבטיח לו, לברך אותו ולהפוך את צאצאיו לעם גדול. זה נשמע טוב, אבל משהו חסר לנו כאן. חסר לנו הסבר לכך, למה מחליט אלהים פתאום לעשות לאברהם חסדים ולהבטיח לו גדולות.

כאן חשוב להעיר ולהדגיש, שהתורה איננה ספר היסטוריה. גדולי ההוגים בעם היהודי ציינו זאת בהקשרים אחרים, וגם אני אצטרך להזכיר זאת מפעם לפעם. ובכן העובדה שהתורה לא מסבירה בדיוק, אילו יחסים היו בין אברהם אבינו לבין הקדוש ברוך הוא ואינה מתארת איך התהווה הקשר הזה, אין בזה כל חריג. כאמור אין לנו כאן עסק עם ספר ללימוד ההיסטוריה.

מאידך, תשובה זו לא מספקת כל אחד. גם חכמינו ז“ל הבינו זאת ודרשו על כך דרשות. הדרשה היא דרך להסביר בעייה על דרך הסיפור או האגדה, זה מה שנקרא דרש או דרשה. ובאיזה שהוא שלב הועלו הדרשות על הנייר וזה מה שאנחנו מכנים מידרש.

כולנו מכירים את המידרש על הדרך שבה גילה אברהם את קיומו של בורא העולם, את העובדה שקיים רק אל אחד. מסופר שם, שאברהם הופקד לשמור על פיסלי האלילים שבבית אביו, וכאשר נוכח לדעת, שהם מעשה ידי אדם ושאין להם כוחות עליונים, ניתץ אותם וברח.

בין אם יש בסיפור זה גרעין של אמת, בין אם לא, אנחנו מאמינים, שאברהם אבינו היה האדם הראשון שגילה את העובדה, שיכול להיות רק אל אחד ושהוא בורא העולם. כלומר שאברהם אבינו הגיע בכח שיכלו בלבד להכרה, שיכול להיות רק אל אחד והוא אל עליון. והשאלה אם אברהם ניתץ פסלים או מה בדיוק היה שם ואיך התנהלו העניינים בבית אביו, היא ממש לא משמעותית, כי אנחנו לא חייבים להוכיח עניין זה. (הסיפור על ניתוץ הפסלים הוא יפה ועשיר בדמיון וגם מפעיל את הדמיון וכדאי לקרוא אותו בהזדמנות).

וכמובן שגם על דרך ההיגיון אין מנוס מהמסקנה, שלפני שאלהים שולח את אברהם מבית אביו ומבטיח לו הבטחות, התקיים קשר כלשהו שהצדיק את היחס המיוחד אליו. אלא שעל כך התורה לא מדווחת, מאחר שהתורה היא כאמור לא ספר ללימוד ההיסטוריה. ומשתמע מכך, שיש דברים שאנחנו חייבים להסיק בעצמנו.

וההבטחה הראשונה לאברהם היא, שממנו יצא עם גדול ומיד לאחר מכן: לזרעך אתן את הארץ הזאת. ההבטחה הזו, לתת לצאצאי אברהם את ארץ כנען חוזרת שוב ארבעה פרקים לאחר מכן, במה שנקרא ברית בין הבתרים. ועל זה העירו פרשנים חשובים, שההבטחה לתת לזרעו של אברהם אבינו את ארץ כנען, היא ארץ ישראל, תלוייה בקיומה של הברית. ברית זה הסכם דו-צדדי ושני הצדדים חייבים לקיימו. ואם צד אחד דורש מהצד השני לקיים את ההסכם, הוא עצמו חייב לקיים אותו. ובהקשר זה יש פירוש מעניין של רש“י על פסוק ז‘ בפרק ט“ו. כתוב שם שאחרי שאלהים מבטיח את הבטחותיו, שואל אברהם: במה אדע כי ארשנה. כלומר איך אני יכול להיות בטוח שההבטחה תתקיים ושאני ארש את הארץ הזו. שאלה זו של אברהם היא בעייתית. מה, שואלים פרשני התורה, האם אברהם לא האמין לקדוש ברוך הוא? האם הוא דרש ערבויות? ועל כך מביא רש“י, שכמובן שלאברהם אבינו לא היו ספקות במילים שאמר לו אלהים, אלה השאלה שלו היתה:
באיזה זכות יזכו בני לירש את הארץ, השיבו הקדוש ברוך הוא בזכות הקרבנות.

כלומר, מה שאברהם רצה לדעת הוא, איך אדע באם צאצאי, היינו עם ישראל, יזכו לחיות בארץ ישראל. הדאגה של אברהם לא היתה לעצמו אלה הוא דאג ליורשיו. הוא הבין שבזכות אמונתו באלהים ובזכות מעשיו מובטחת לו הארץ, אבל הוא רצה לדעת, באיזו זכות יזכו צאצאיו לשבת על אדמה זו.

השאלה מאד מוצדקת. גם בימינו כאשר מישהו מוריש לילדיו את נכסיו, זה לא אומר כלום על עתיד הנכסים. מי יודע אם היורשים ישתמשו בנכסים בצורה נאותה. יכול להיות שכן, אבל יכול גם להיות שהם יבזבזו אותם מהר מאד.

ועל הדאגה הזו של אברהם, משיב לו הקדוש ברוך הוא, בהתאם למידרש, שבניו יירשו את הארץ בזכות הקורבנות. וכדאי להתעכב מעט על הביטוי הזה. כידוע מאז שחרב בית המקדש פסקה עבודת הקרבת הקורבנות. אבל עבודת הקורבנות היתה רק דרך לעבוד את השם. וכאשר דרך זו לעבודת השם נמנעה, עברו לעבוד את השם באמצעות התפילה, שתפסה את מקום הקורבנות, ובאמצעות קיום המצוות. כלומר שאלהים מרגיע את אברהם מבחינה זו, ומסביר לו, שצאצאיו יעבדו את השם וזו תהיה זכותם על הארץ. חכמינו ז“ל לא צפו כמובן, שאחרי כאלפיים שנה, לא יהיו רבים מבני ישראל שיעבדו את השם.

ויש כאן רמז עבה בבחינת מסקנה הפוכה. כלומר שמתוך החיוב לומדים גם על השלילה. דהיינו שאם בניו של אברהם לא יעבדו את השם, לא תהיה להם זכות על הארץ.

וכאן אני רוצה להעיר הערה לגבי התיאוריות שמפריחים ההיסטוריונים החדשים (הם כבר לא כל כך חדשים) לגבי זכותנו על הארץ. בין אם זכות זו מעוגנת בזכות אבות, היינו בזכות הבטחת אלהים לאברהם אבינו, בין אם זכות זו מעוגנת בזכות ראשונים, היינו, מי היה כאן קודם. שתי טענות אלה הן מסוכנות, כי הן פותחות פתח לויכוחים, פתח לפרשנויות שונות של התורה, ולפרשנויות שונות לגבי ההוכחה מי קדם למי ביישוב הארץ הזו.

מאז ומתמיד בהיסטוריה האנושית לא היו לנימוקים אלה – הבטחה אלוהית או זכות ראשונים – שום משקל בחיי היומיום של מלכים, מדינות ועמים. אף עם בהיסטוריה לא פינה את מקומו לעם אחר בגלל שבאו אליו עם נימוקים משכנעים. מאידך כאשר עם אחד כבש את ארצו של עם אחר, הוא לא שאל אם מותר לו לעשות זאת לאור זכויותיו של העם האחר.

ואם נהיה כנים עם עצמנו ועם העובדות, נצטרך להודות, שלולא הצבא שלנו, לא היו עוזרים לנו שום נימוקים וגם לא הרצון הטוב של עמים שונים, שמאמינים בתורה ובהבטחות אלוהיות.

ובנוסף: האם במשך מאות בשנים שהתקיימה ממלכת יהודה, בני ישראל עבדו את השם? בהתאם לעדויות הנביאים הגדולים, רוב מלכי יהודה ורוב העם זבחו לאלילים ועבדו אלהים אחרים.
אז מי צריך את הטענות המתחסדות של ההיסטוריונים?

לאחר מלחמת ששת הימים וכאשר שאיפות ההתפשטות של מדינת ישראל החלו להיראות בשטח, אמר ישראלי חכם אחד: רוב הישראלים לא מאמינים באלהים, אבל הם מאמינים שאלהים הבטיח לנו את כל ארץ ישראל.
שבת שלום

מי שמעוניין לקרוא את כל המידרש על ניתוץ הפסלים בידי אברהם, ימצא אותו באוסף „ספר האגדה“ של ביאליק/רבניצקי, חלק ראשון, פרק ג‘, סימן ה‘.

PARASCHOTH HaSCHAWU’A BeCHUG HaMISCHPACHAH