Hitler besiegen – לנצח את היטלר

ביום שלישי האחרון, 27 אוקטובר, השתתפתי בהרצאתו של אברהם בורג, שהתקיימה בבית אמריקה, מינכן, לרגל תרגום ספרו „לנצח את היטלר“ לגרמנית. ההרצאה התקיימה בחסות קבוצת הדיאלוג היהודית-פלסטינית במינכן. מר בורג בהרצאתו תקף את המנטליות המיליטריסטית הישראלית, וטען כי אנו חיים מתוך אמונה כי „כל העולם נגדנו“, למרות שפני הדברים לחלוטין אינם כאלה…

ינון שרף

[Deutsch / German]

לטענתו, כל תפיסת הבטחון ויחסי החוץ הישראלית נובעים מטראומת השואה, והכל נתפס כ“להיות או לחדול“, מעין מדיניות „בונקר“. דוגמה טובה לכך היא הצהרתו של ראש הממשלה נתניהו על מדיניות הגרעין של נשיא איראן אחמדי-נג’אד: שנת 1939 חוזרת על עצמה. בורג מזכיר כי ב-1939 לא היו כל מעצמות העולם לטובתנו, לא כל שכן הכנסיה הקתולית ודעת הקהל העולמית, וכן לא עמד לרשותנו צבא גדול ומאורגן. כמו כן טען בורג כי הישראלים עצמם כוחניים ומיליטנטים, ואינם מראים רגישות מספקת לזולת. כאשר ישראלים, לדבריו, יודו כי יש להם אחריות מסוימת, לא מלאה, אלא אפילו חלקית לגירוש הפלסטינים מאדמתם ב-1948, מה שמכונה „הנכבה“, יתחיל בישראל דיאלוג אמיתי עם הפלסטינים. עד לאותה העת, מדובר במאבק בין טראומות: כאשר הפלסטינים טוענים כי חוו טראומה בתקופה ההיא, טוענים מיד הישראלים וביניהם צאצאי ניצולי שואת אירופה, כי הטראומה הזו גדולה יותר. כך, רק הכרה הדדית בכאב ובסבל הזולת עשויה להוביא ליציאה מהמבוי הסתום בו נתון הדיאלוג כיום.

לפני ההרצאה קראתי את ספרו של אברהם בורג, ואני מוכרח לומר כי ההרצאה היתה גרסה מרוככת מעט של הספר, ואולי טוב שכך היה. בספרו משווה בורג בין המצב בישראל כיום למצב בגרמניה לפני עליית הנאציזם לשלטון או לגרמניה בתקופתו של פון ביסמארק. השוואה, שגם אם יש בה גרעין של אמת בשל המיליטנטיות, הכוחניות והיעדר החמלה בחברה הישראלית המופיעים לעיתים, היא מרחיקת לכת, מוגזמת ומביאה לדעתי יותר נזק מתועלת. כדי לטעון את הטענות שטוען כלפינו בורג, אין צורך להשוות אותנו לגרמניה בתקופה ההיא. ארי שביט, למשל, בראיון שהתפרסם בעיתון „הארץ“, ושקיים עם בורג לפני כשנתיים לאחר צאת ספרו בעברית, אומר כי ניתן היה לטעון את אותם הטיעונים כלפינו תוך השוואת המצב לא לגרמניה ההיא אלא לצרפת בימי מלחמת אלג’יריה, למשל. לגרמניה בתקופת הרייך השני אין מונופול על מיליטריזם, גאוות יתר לאומית ותחושת עליונות על הסביבה. ההשוואה הזו מזיקה, משום שהמרחק בינה לבין השוואה מוחלטת בין ישראל כיום לגרמניה הנאצית, דבר שבורג מסתייג ממנו, אינו רב, ויכול בקלות להיעשות על-ידי קבוצות שונות למטרות פוליטיות. כמו כן, בספרו בורג מזכיר בעצמו את רצח העם שעשתה גרמניה הקייסרית בשבטים הררו (Herero) ונמאקווה (Namaqua) בנמיביה, במסגרתו נרצחו כמה עשרות אלפי בני אדם. את ישראל קשה להאשים במשהו דומה. בנוסף, בורג משווה בספרו בין ההתעלמות בישראל משואות ורצחי עם אחרים בעולם, כמו רצח הארמנים בידי התורכים, האינדיאנים באמריקה בידי האדם הלבן, כמו גם את התמיכה הדיפלומאטית של ישראל בסרביה במהלך המלחמה בבוסניה, למדינות ש“עמדו מנגד“ ביחס להשמדת יהודי אירופה, ואומר כי אולי אף אנו גרועים מהן. אני מנחש כי בורג משתמש בהשוואות אלה על-מנת לעורר פרובוקציה ולזעזע, וכדי להביא לתשומת הלב כי נעשים בשמנו מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם המוסר. הדבר בהחלט נכון, אבל האם בורג אינו עושה כאן גם הוא, בדומה למדינת ישראל, שימוש בשואה כדי לקדם אג’נדה? בורג קורא לנו להניח לשואה ולהתגבר על הטראומה, אולם באומרו כי ישראל דומה לגרמניה הטרום-נאצית, נראה כי דווקא הוא חוטא במידה מסוימת לבקשתו להניח לטראומה, ומשתמש באותה הטראומה עצמה בכדי לזעזע את הקוראים.

בהרצאתו ובספרו נוקט בורג בגישה דמגוגית, אולי ירושה משנים רבות בפוליטיקה. בהרצאה למשל טען כי בישראל אפשר אמנם לפרסם ספר כזה, אולם לא ניתן לדון עליו בציבור,משום שכל דיון הופך להתקפה אישית. אני מתפלא על קביעה זו. נכון, הויכוחים בארץ מאד קולניים, אולם כיצד ניתן לטעון כי לא מתקיים דיון על נושאים אלה ואחרים, כאשר דיון כזה מתבצע באמצעי התקשורת מידי יום? בורג בעצמו הודה כי הספר עורר סערה בישראל עם פרסומו. אמנם רבים ביקרו את הספר ועמדותיו של בורג, אך רבים אחרים המליצו עליו לקריאה, וטענו כי הוא מביא חומר חשוב למחשבה, גם אם הוא מעורר רגשות מעורבים. טיעון דמגוגי אחר, לדעתי, הוא ההשלכה שעשינו כישראלים, לדברי בורג, משנאתנו לגרמנים מייד לאחר השואה לשנאתנו לערבים. בספרו הוא כותב כי באחת מהרצאותיו בבית ספר תיכון בירושלים, אמר לו תלמיד כי לעולם לא יסלח לערבים, משום שחברו הטוב נהרג ובן-דודו נפצע בפיגועים שבוצעו על-ידי מחבלים מתאבדים פלסטינים בישראל. בורג ענה לו „ולגרמנים, סלחת?“. קשה לי להאמין כי בורג, אדם חכם לכל הדעות, לא מבין את ההבדל, בין אויב ממשי ועכשווי, כמו המחבלים המתאבדים, שפגעו באנשים הקרובים ביותר אל התלמיד ההוא, לבין אויב רחוק, השייך כבר להסטוריה, שעבר תהליך של שינוי, והיום יש לנו עם צאצאיו יחסים טובים ביותר. לאחר הסברים נרחבים על חשיבות החמלה והזדהות עם כאב הזולת, נותר רק לשאול מה באמת לגבי מעט חמלה וסלחנות כלפי הישראלים, כלפי עצמנו?

מצד שני, גם אם איני מסכים עם בורג, טוב לפעמים להזדעזע. טוב לשמוע ביקורת, להתמודד עם המציאות בצורה לא שגרתית, ולנסות לחשוב מה תקין בישראל של היום ומה דרוש תיקון, ודברים רבים בוודאי דורשים תיקון. בוודאי שהחזקת אוכלוסיה כל כך גדולה של פלסטינים, שאינם רוצים להיות חלק מהמדינה, בתנאים כאלה לאורך זמן אינה מוסרית, הרסנית לישראל ודבר טוב לא יכול לצמוח ממנה. בוודאי שבישראל ישנם גורמים לאומניים רבים, המהווים סכנה לדמוקרטיה. הדבר היה ברור מאד עוד בשנת 1995, בה נרצח ראש ממשלתנו. כמו כן, הפתרון לסכסוך ברור אף הוא – דרושה הפרדה בין הישראלים לפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית, אף אם בגבולות זמניים וללא סיום הסכסוך. מר בורג טוען כי הדברים שאומר מרחיקים אותו מהקונצנזוס הישראלי, אולם את הדברים האלה אמר כבר ראש הממשלה לשעבר שרון, וכ-50% מהציבור תומך בהם. כך, בורג אינו כל כך יוצא דופן, כפי שהציג את עצמו, אלא עדיין מייצג נאמנה, על-פי הרצאתו וספרו, את מפלגות השמאל בארץ. הדבר בא לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות מהקהל. למשל, כאשר נשאל על-ידי פלסטיני תושב גרמניה לגבי חזרת פליטים פלסטינים לישראל במסגרת הסכם עתידי, ענה כי במסגרת כל הסכם מרבית הפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור רק למדינה הפלסטינית ולא לישראל, כמו שלו אין טענות לבעלות על בית משפחת אימו בעיר חברון שבגדה המערבית. כך, שבהתנגדותו ל“זכות השיבה“ הפלסטינית קשה לי עדיין להבין במה שונה המדיניות אותה מציע בפועל (למעט האמפתיה הרבה שבדבריו לסבל הזולת), מהמדיניות ההצהרתית של מפלגת מרצ, או אפילו מהאגפים השמאליים של מפלגת קדימה.

בורג כותב בצורה מעניינת והוא נואם מצוין. אני חושב שבעזיבתו את הפוליטיקה, ישראל הפסידה רטוריקן חשוב. לדעתי חשוב גם לשמוע אותו, מכיוון שהביקורת שלו על ישראל באה מאכפתיות ומאהבה, ולכן אפשר להתדיין איתה, להתעמת איתה ועם חלקה בוודאי להסכים. טוב גם מחוץ לישראל לשמוע אותו, ולהבין כי החברה בישראל היא חברה מורכבת ומגוונת, בעלת דיעות שונות. חלקינו מיליטריסטים יותר וחלקנו פחות. לא כל הישראלים עסוקים בלהשפיל פלסטינים כמו שלא כל הפלסטינים היו רוצים לבצע פיגועי התאבדות בערי ישראל. אני ממליץ לקרוא את הספר ולשמוע את דעותיו, כדי להבין שהמציאות מורכבת מעט יותר מהמציאות הנצפית על מסך הטלביזיה ברשתות החדשות השונות. אני מציע לקנות את הספר, לקרוא בו, ולעצור מידי פעם. לעצור לרגע כדי להתרגז, לחשוב על מהות הדברים, ולהירגע. אז אפשר אולי לחשוב על האם לפחות חלק מהביקורת שמותח בורג בספרו, מבוססת על המציאות.